פסק דין
מונחת בפני בקשתם של מר משה עוז ומר אלדד עוז (להלן: "המבקשים"), לפרק את חברת Elite protection services & products (להלן: "החברה", או "חברת האם"), אשר הינה חברה הרשומה באנגליה, ואשר עיקר יעודה, הנטען, הינו אחזקה של 100% ממניות חברה הרשומה בישראל. בעל השליטה בחברת האם, מר דוד עוז (אחיהם של המבקשים), מתנגד לבקשה ועותר לדחייתה.
עניין לנו בעסק משפחתי, אשר היחסים בין הצדדים לו עלו על שרטון, וגררו – לטענת המבקשים – מצב של חוסר אמון מוחלט. הן במסגרת כתבי הטענות, והן במסגרת הטיעונים בעל-פה והסיכומים, העלו הצדדים האשמות הדדיות אודות השתלטות שלא כדין, גניבה מנכסי החברות, וכיוצא באלו. כמו כן, טוען המשיב כי דווקא המבקשים הם אלו אשר מתחרים בחברה שלא כדין באמצעות חברות שבשליטתם, ולשם כך גנבו נכסים ולקוחות מן החברה. המבקשים, מצידם, טוענים כי חברת האם אינה אלא מעטפת משפטית; כי ההליכים שניהל המבקש מול רשם החברות באנגליה בעניין שינוי האחזקות בה אינם כדין ואינם תקפים, וכי החברה מצויה במצב של מבוי סתום, וזאת עקב סעיפים (שעל תחולתם נטושה מחלוקת) הדורשים הסכמה של 75% מבעלי המניות לצעדים ניהוליים. המשיב, מצידו, כופר בתחולת סעיפים אלו וטוען כי כיום אין להם תוקף.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, נערך דיון, הכלל חקירות, והוגשו סיכומים בכתב, ניתנת החלטתי זו.
1. ההלכה הבסיסית החלה בכל הנוגע לבקשות פירוק, נוטה לצמצם עד מאד את היכולת לעשות שימוש בסעיף 257(5) – פירוק מטעמי צדק ויושר – וזאת בעיקר, כאשר מאחורי הטענות עומד סכסוך בין בעלי מניות.
לעניין זה, חלה ראשית כל ההלכה שקבע כב' הנשיא ברק בעניין ע.א. 419/89 אולדשטיין נ' זקסוניה, אשר שללה במפורש את הטיעון, כי בחברות מסוימות חל משטר התאגדות רופף יותר, הדומה לשותפות. אותה הלכה קבעה, באורח חד-משמעי, כי צדדים המקימים חברה, ומבקשים למעשה להינות מן היתרונות של דיני התאגידים, נוטלים על עצמם בכך אף את החסרונות האפשריים של בחירתם, כולל הקושי היחסי לפרק את התאגיד (יחסית לשותפות), וכי "אין התאגדות לחצאין".
זאת ואף זאת; בשורה ארוכה של פסקי דין, הובהר שוב ושוב, כי התפתחותם של דיני הסרת הקיפוח בחברות, מצמצמת את היכולת לעשות שימוש בפירוק לפי סעיף 257(5), וברירה זו נשמרת למצבים קיצוניים, בהם ניכר על-פניו כי אין בסעדים האחרים תועלת, או שהם דורשים מידה בלתי סבירה בעליל של אכיפה מתמדת מצד בית המשפט.
ראוי, לעניין זה, להעיר כי פסק הדין בעניין גלריה גורדון, אשר קיבל בקשת פירוק שכזו, מוכר על פניו בתור "חריג המלמד על הכלל". באותו מקרה, חברו נסיבות קיצוניות יחדיו, והובילו לתוצאה של קבלת הבקשה: החברה הוכחה כ"סידור עבודה גרידא" בין שתי חברות אחרות של צדדים שונים, שכל האמצעים האחרים לפתור את הסכסוך ביניהם נכשלו; חוסר תפקוד בעליל בשל חלוקה שווה של המניות; אי העסקת עובדים, ועוד.