פסק-דין
השופטת ד' ברק-ארז:
1. זהו מקרה נוסף שבו השגה שהוגשה למנהל הארנונה לא נענתה בתוך המועד הסטטוטורי שנקבע לכך בסעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר) – 60 יום. באיזו מידה יש מקום להחיל במקרים מסוג זה את הסעד הסטטוטורי שנקבע בסעיף 4(ב) לחוק הערר, המורה כי כאשר חל איחור כאמור יראו את ההשגה כאילו התקבלה? האם הסדר זה חל ללא פשרות בכל מקרה ומקרה, או שמא יש מקום להחיל אותו בסייגים ובמגבלות, בין השאר בשל ההשלכה הצפויה על הקופה הציבורית? שאלה זו, שחזרה ועלתה בפסיקתם של בתי המשפט המחוזיים, ואף התעוררה בעבר גם בפני בית משפט זה, אם כי לא במלוא עוצמתה, עמדה הפעם במרכזו של הערעור שנדון בפנינו.
התשתית העובדתית
2. עיקרי העובדות הנוגעות למחלוקת שבפנינו הן פשוטות יחסית. חברת מכשירי תנועה בע"מ (להלן: החברה) היא המחזיקה לכאורה בנכס בתחומיה של העיר אשדוד (להלן: העירייה). בראשית שנת 2011 קיבלה החברה מהעירייה הודעת שומה שעניינה שיעור הארנונה שבה חויבה בגין הנכס לשנת הכספים 2011 וכן הודעה על תיקון שומה לפיה הוגדל השטח החייב בארנונה ב-147 מ"ר נוספים. החברה הגישה השגות בגין שתי הודעות שומה אלה, שאותן מיענה אל מנהל הארנונה בעיריית אשדוד. ההשגות נשלחו לעירייה בדואר אקספרס, ועל פי רישום הדואר, נמסרו בעירייה ביום 14.3.2011. לאחר שלא קיבלה תשובות על השגותיה, פנתה החברה ביום 25.9.2011 לעירייה וטענה כי בנסיבות אלה יש לראותן כאילו התקבלו מכוח הדין (לפי סעיף 4(ב) לחוק הערר). ביום 16.11.2011 השיב מנהל הארנונה בעירייה כי בפועל השגותיה של החברה לא הגיעו אליו לפני קבלת מכתבה מיום 25.9.2011, וכי מכל מקום הוא דוחה את ההשגות לגופן.
המסגרת הנורמטיבית
3. טעות לעולם חוזרת, וכך גם העיכובים בטיפול בבקשות ופניות המגיעות לידיהן של רשויות. לצורך הבנת המחלוקת בין הצדדים, יש להקדים ולעמוד על המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעניינינו – החובות המוטלות על רשויות בכל הנוגע לטיפול בהשגות על שומות ארנונה במועד ומשמעותה של אי-עמידה בחובות אלו.
4. ההוראה הכללית הנוגעת למועד שבו צריכות להתקבל החלטות על-ידי רשויות היא הוראת סעיף 11 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 לפיה: "הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו - משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה ולחזור ולעשותו מזמן לזמן ככל הנדרש לפי הנסיבות". סעיף זה מניח את התשתית הבסיסית לחובה לפעול תוך זמן סביר ובמהירות ראויה (ראו עוד: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי א 407 (2010) (להלן: ברק-ארז)). זוהי נקודת מוצא חשובה לדיון – אך אין בה מענה ספציפי למקרה שבפנינו, לנוכח אופיו הכללי (ועל כן עמום) של סעיף 11.