5. הסדרה ספציפית יותר של החובה לפעול במהירות ראויה מעוגנת בחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (להלן: חוק ההנמקות). סעיף 2 לחוק ההנמקות מורה בעניין זה: "נתבקש עובד הציבור, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין, יחליט בבקשה וישיב למבקש בכתב בהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה", בכפוף לחריגים הקבועים בחוק כדוגמת עניין הטעון חקירה או בדיקה. חרף החובה הברורה הקבועה בחוק ההנמקות, הסנקציה הסטטוטורית המשמשת לאכיפתה היא רכה יחסית ומבוססת רק על היפוך נטל ההוכחה – החלטה שלא ניתנה במועד או שניתנה ללא הנמקה מוחזקת כלא תקינה, ועל הרשות מוטל הנטל להוכיח את תקינותה (ראו: סעיף 6 לחוק ההנמקות. ראו גם: ברק-ארז, בעמ' 419).
6. על רקע זה, בולט במיוחד אופיו ההחלטי של ההסדר שנקבע לענייני ארנונה, בחוק הערר. חוק זה כולל הוראה ספציפית, נוקשה יחסית, הקבועה בסעיף 4(ב) לחוק הערר ומורה כך:
"(א) מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה.
(ב) לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום – ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום".
ההסדר הקבוע בסעיף זה הוא מחמיר יותר בהשוואה להסדרים אחרים בכל הנוגע לעמידת הרשות בלוחות זמנים – הוא קובע פרק זמן קשיח של 60 יום למתן תשובה, אשר ניתן להארכה רק במקרים מיוחדים, ואף זאת רק לתקופה של שלושים ימים נוספים ובהחלטה של ועדת הערר הפועלת על-פי החוק (כלומר, מנהל הארנונה אינו רשאי להחליט על כך בעצמו). אי-עמידה בפרק הזמן הסטטוטורי שנקצב למתן תשובה מובילה לסנקציה חריפה – התייחסות להשגה כאילו התקבלה לכל דבר ועניין, לכאורה ללא שיקול דעת נוסף. מאפייניו אלה של ההסדר הקבוע בסעיף 4(ב) לחוק הערר עומדים במרכזו של פסק דיננו.
ההליכים עד כה
7. החברה פנתה בעתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים, וזה פסק לטובתה (עת"מ 27459-12-11, [פורסם בנבו] השופטת ח' סלוטקי). כממצא עובדתי, קבע בית המשפט קמא כי מכתבה של החברה אכן נשלח לעירייה, אך התקבל בידי אחת עובדות המזכירות ולא הועבר למנהל הארנונה עצמו עקב תקלה פנימית במיון הדואר. משכך, הסוגיה הראשונה שאותה פנה לבחון בית המשפט קמא הייתה האם בנסיבות אלו יש לראות את מנהל הארנונה כאילו קיבל לידיו את ההשגות. בעניין זה, קבע בית המשפט קמא כי התכלית העומדת בבסיסו של סעיף 4(ב) לחוק הערר – שמירה על מינהל תקין ומניעת זלזול מצד הרשות באזרח – איננה מחייבת רק מניעת סחבת מצד מקבלי ההחלטות, אלא גם דאגה לכך שפניותיו של האזרח תגענה ליעדן. כפועל יוצא, עמד בית המשפט קמא על כך שתחילתו של מניין הימים למתן התשובה היא ביום קבלת ההשגות במזכירות הכללית של העירייה, ולאו דווקא במועד שבו הגיעה ההשגה בפועל לידיו של מנהל הארנונה.