8. על יסוד עקרונות אלו ומשהוכח כי החברה שלחה את השגותיה כנדרש, קבע בית המשפט קמא כי יש לראות את מנהל הארנונה כמי שקיבל את ההשגות ביום 14.3.2011 ולא השיב עליהן במועד שנקבע בחוק, ועל כן כמי שהחליט לקבלן.
טענות הצדדים בערעור
9. העירייה מערערת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. תחילה, טענה העירייה כי אין להביא בחשבון 60 הימים את פרק הזמן שחלף עד להגעתה של ההשגה בפועל לידיו של מנהל הארנונה (כך שהזמן שבו "אבדה" ההשגה בעירייה לא יובא בחשבון), בהתבסס על כך שעל החברה להגיש השגותיה למנהל הארנונה ולא לגורם אחר בעירייה. בהמשך לכך, העירייה הוסיפה וטענה כי ראוי להפעיל את הסנקציה הקבועה בסעיף 4(ב) לחוק הערר באופן מידתי, המביא בחשבון את מכלול נסיבות המקרה. ביסוד שתי הטענות הללו עמדה טענה עקרונית וכללית יותר בדבר האופי החריף של הסנקציה הקבועה בחוק המחייב "לעדן" אותה באמצעים פרשניים, על מנת להימנע מפגיעה חריפה ובלתי מוצדקת בקופה הציבורית והכנסותיה לרווחת הכלל.
10. מנגד, המשיבה טענה כי את החוק יש לפרש באופן חד וברור, כפי שעולה גם מלשונו, פרשנות המשרתת את ההגנה על האזרח. לשיטת המשיבה, מטרתו של סעיף 4(ב) הינה הטלת סנקציה על הרשות במקרים שבהם היא מטפלת בהשגות באופן לקוי – בין שהטיפול הלקוי נעשה בכוונה תחילה ובין שנעשה ברשלנות.
11. סוגיה נוספת שהתעוררה במהלך הדיון בעל-פה ושני הצדדים התייחסו אליה נגעה למצבים שבהם ההשגה כוללת טענות שהן לכאורה נטולות יסוד, כדוגמת טענה בעלמא שהגורם המשיג אינו "מחזיק" בנכס. השאלה שהתעוררה הייתה האם גם במקרים מסוג זה יש מקום להחלתו של סעיף 4(ב) באותו אופן, נוכח הסיכון להגשת "השגות סרק" בתקווה כי הרשות לא תענה עליהן במועד הקבוע, וכך יוכלו המשיגים "ליהנות מן ההפקר" על חשבון הקופה הציבורית.
דיון והכרעה
12. לאחר שבחנתי את הדברים עמדתי היא שדין הערעור להידחות. אכן, כפי שכבר ציינתי, הסנקציה הקבועה בסעיף 4(ב) לחוק הערר היא חריפה. ניתן אף להודות כי בהסתכלות הבוחנת את נסיבותיו של מקרה פרטי זה או אחר אפשר להגיע למסקנה כי הפעלתה של הסנקציה האמורה עלולה לפגוע באופן לא מוצדק לכאורה בקופה הציבורית המשרתת את טובת הכלל. אולם, במבט רחב יותר, יש לייחס משקל רב לחשיבות הנודעת למתן תשובות במועד להשגות בתחום הארנונה, על מנת לתרום לתכנון הכלכלי של פעולותיהם של הנישומים, ובעיקר כאשר הדעת ניתנת לאופי העתי של הארנונה (שהיא תשלום בגין תקופה מסוימת) המחייב את סיום ההתדיינות בקשר אליה בתוך תקופה קצרה יחסית. גם עיון בהיסטוריה החקיקתית של חוק הערר תומך במסקנה כי תכליתו הייתה להבטיח קיומו של מנגנון יעיל ומהיר עבור האזרח לבירור סכסוכים שהינם עובדתיים במהותם (ראו: דברי הכנסת י"ב 1107-1106 (תשל"ו); דברי הכנסת ל"ז 3575-3574 (תשל"ו) (להלן: הדיון בכנסת על חוק הערר)).