17. לשיטתי, חרף הפיתוי הטמון באימוץ פרשנות "המחריגה" השגות סרק מן הכלל הקבוע בסעיף 4(ב) לחוק הערר הרי שככלל אין מקום לאמצה (כל עוד אין מדובר בהתנהגות מכשילה או זדונית מצידו של הנישום, או בחוסר תום לב מובהק, שלא הוכחו במקרה דנן). הטעם לדחיית גישה זו הוא כפול – לשוני ותכליתי.
18. במישור הלשוני, הרי שנוסחו של סעיף 4(ב) בחר באופן מכוון במתכונת של סנקציה החלטית וחריפה כנגד הרשות במקרה של הימנעות ממתן תשובה על השגה. עם הצגת הצעת החוק בכנסת, אמר בעניין זה ח"כ י' ארידור, יושב ראש ועדת הפנים, כך:
"אני רוצה להדגיש שכאן נוצר תקדים מסויים ודווקה [כך במקור – ד.ב.א] תקדים חיובי. אם לא השיב מנהל הארנונה תוך 60 יום ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה. זאת סאנקציה חריפה מאוד על אי-מתן תשובה" (הדיון בכנסת על חוק הערר, בעמ' 3575).
המסקנה לפיה יש לייחס משקל משמעותי ללשונו המצווה של הסעיף מתחדדת לנוכח ההשוואה לחוקים אחרים שבהם לא נקבעה כלל סנקציה הנלווית לאי-עמידה במועד סטטוטורי (ראו למשל סעיף 198(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 או לחוקים הקובעים בצידה של חריגה כזו סנקציה "רכה" יותר (פסקאות 5-4 לעיל). ראו גם: סעיף 119ב(9)(ג) וסעיף 109א(ד) לחוק התכנון והבניה, הקובעים סנקציה של "הפקעת" סמכות קבלת ההחלטה במקרה שבו היא לא ניתנה במועד הקבוע בחוק. לדוגמאות נוספות להוראות שעניינן זמן פעולה סטטוטורי ותוצאות הפרתן, ראו: ברק-ארז, בעמ' 412). אני סבורה שיהיה זה מרחיק לכת לקרוא מרכיב של שיקול דעת אל תוך נוסחו המצווה של סעיף 4(ב), שעל פני הדברים הוא קטגורי (ראו והשוו: ע"א 1857/05 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ [פורסם בנבו] (22.4.2007); בר"ם 2615/08 מנהלת הארנונה בעיריית חולון נ' קובה [פורסם בנבו] (18.9.2008)).
19. במישור התכליתי, אני סבורה שככלל מסר ברור, החלטי ופשוט בכל הנוגע לתוצאותיה של הימנעות מתשובה במועד צפויה לתרום – בטווח הארוך – לייעול הטיפול בהשגות בענייני ארנונה. גם אם במקרה הפרטי התוצאה של קבלת השגה מבלי שנדונה לגופה עשויה להיראות קשה – הרי שלתוצאה זו יתרונות מערכתיים. יתר על כן, מן הבחינה המעשית, הכרה בחריגים לכלל הקבוע בסעיף 4(ב) עלולה להיות מקור לא-אכזב להתדיינות שתתמקד בהבחנה בין נסיבות שעליהן ראוי להחיל את ההסדר הסטטוטורי לבין מקרים אחרים. "יוריספרודנציה של חריגים" לסעיף 4(ב) רק תוליד שובל של התדיינויות מיותרות. חשוב לזכור כי לא בנקל תוגדר השגה כ"השגת סרק". גם טענה הנחזית כטענה חוזרת אינה בהכרח מיותרת או בלתי-לגיטימית – למשל, כאשר המחלוקת בין הצדדים טרם הוכרעה באופן מוסמך בבית משפט. ראוי אפוא להימנע מללכת בדרך זו ולפרש את הכלל כיוצר מסגרת ודאית וברורה. מצידן, הרשויות ייטיבו לעשות אם במקום לענות בקביעת חריגים לכלל ישקיעו משאביהן בטיוב הטיפול בהשגות כך שהתשובה עליהן – בין לחיוב ובין לשלילה – תתקבל תוך 60 יום.