שאלה ראשונה: מועד הגעתה של ההשגה לידי מנהל הארנונה וכללי הניהול הפנימי
13. טענה מרכזית של העירייה במקרה זה הייתה, כאמור, שיש לפרש את תחילת מניין 60 הימים הקבוע בסעיף 4(ב) לחוק הערר כחל מן המועד שבו הגיעה ההשגה בפועל לידיו של מנהל הארנונה. טענה זו יש לדחות. האזרח נדרש לשלוח את ההשגה למנהל הארנונה בהתאם לכתובתו או לפרטי קשר אחרים שהעירייה מפרסמת בכל הנוגע לפניות אליו. מעבר לכך, אין בידו לשלוט באופן שבו "מתגלגלת" ההשגה במשרדי העירייה. עניין זה אמור להישאר עלום ו"שקוף" מבחינתו של הנישום, שאם לא כן יינטל עוקצו של סעיף 4(ב) לחלוטין וממילא תסוכל תכליתו החקיקתית כמפורט לעיל. כמו בהקשרים אחרים, האופן שבו מתנהלים ענייניו הפנימיים של תאגיד הוא עניין של "ניהול פנימי" (ראו והשוו: ע"א 474/80 גרובר נ' תל-יוסף, קבוצת פועלים להתישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לה(4) 45, 54-53 (1981); ע"א 667/89 אוניברסיטת תל-אביב נ' שני, פ"ד מו(3) 316, 321-320 (1992). ראו גם: אירית חביב-סגל דיני חברות א 137-105 (2007)).
14. על כך יש להוסיף, כי מן הראוי שהכתובת המדויקת למשלוח ההשגה תצוין על גבי ההודעה הנשלחת לנישום, כדי לצמצם מראש מחלוקות הנוגעות לאופן משלוח ההשגה. ברוח זו, כבר ציינו בעע"ם 2532/12 מועצה מקומית באר יעקב נ' י. פסטרנק [פורסם בנבו] (2.10.2012), כי על מנהל הארנונה לפרסם באופן ברור מהי דרך הפנייה אליו כך ש"תימנע טענה באשר לגלגוליהם של מסמכים בתוך הרשות, דבר שאינו אמור להיות מעניינו של האזרח, ושככלל אינו אמור להיות מובא בחשבון כנימוק לפרשנות מאריכה של המועד".
15. בהתאמה, מובן גם כי במקרה שבו האזרח עצמו אינו מקיים אחר אופן הפניה שפרסמה הרשות לא יוכל הוא להלין על הרשות בשל העיכוב הנובע מכך. בענייננו, נקבע כממצא עובדתי כי לא נפל כל פגם מצד החברה באופן שליחת ההשגה. משכך אין לה לעירייה להלין אלא על עצמה בהתייחס לעיכוב שחל בהעברת ההשגה לידיו של מנהל הארנונה.
שאלה שנייה: תוכנה של ההשגה ושאלת תום הלב של הפונה
16. שאלה נוספת שהתעוררה במהלך הדיון הייתה האם יש לסייג את תחולתו של סעיף 4(ב) לחוק הערר לגבי מצבים של "השגות סרק". הכוונה היא לאפשרות של סיווג הכלל לגבי מצבים שבהם תוכנה של ההשגה אינו כולל טענות שהונח להן בסיס כלשהו או שהוא כולל טענות אשר אמורות להידחות "על פניהן" משום שנדחו כבר בעבר – בין על יסוד הגישה שהשגה מסוג זה לא ראויה לתואר "השגה", או אף על יסוד התפיסה המצדדת בהטלתה של חובת הגינות כלפי הרשות גם על האזרח (ראו למשל: בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289 (1998); ע"א 8189/11 דיין נ' מפעל הפיס, [פורסם בנבו] פסקה 40 (21.2.2013)). השאלה מבטאת את ההסתייגות הטבעית מן האפשרות של "זכייה מן ההפקר" בנסיבות שבהן אין בהשגה כל ממש, כמו גם את ההכרה בכך שהעלות של הגשת השגה היא נמוכה, כך שקיים תמריץ עקיף לנישומים "לנסות את מזלם".