106. לכך מתווספת העובדה, כי במקרה בו עסקינן, המערערת איננה עושה שימוש בכל הפיתוחים הקיימים במערכת. כך לדוגמא, עובדיה אינם מציינים את מטרת הנסיעה וכן המערערת לא עושה שימוש בפוליגונים. בנסיבות אלו, הרי שטענת המערערת לפיה העדכונים הנוספים הוספו לצורך וידוא כי נסיעה שהוזנה כעסקית היא אכן נסיעה עסקית, אינה רלבנטית למקרה בו עסקינן.
107. בהתאם לסעיף 32(1), הוצאות שהוצאו לשם הגעה למקום העבודה או חזרה ממנו, הן הוצאות שאין לנכות. רטנר העיד, כי בהתאם להנחיות של הוצאה מוכרת, נסיעה מהבית לחברה יש לסמן כנסיעת בית-עבודה. הוא אישר, כי בדו"ח לא סומנו נסיעות כאמור (עמ' 7, ש' 12-24). למעלה מהדרוש אציין, כי אף במקרה בו העובד נוסע בתחילת יום העבודה למקבל שירות ולא לבית העסק של מעסיקתו או חוזר לביתו ישירות ממקבל השירות, הרי שמדובר בנסיעה למקום העבודה או חזרה ממנו, על כל המשתמע מכך. אף על פי כן, עובדי המערערת והמערערת בחרו לסווג את הנסיעות האמורות כנסיעות עסקיות.
108. אציין עוד, כי פלד העיד, כי עצירות בדרך הביתה בסוף יום העבודה יחשבו כחלק מנסיעה עסקית (עמ' 15, ש' 7-19). לטענתו, מהרגע שהוא יוצא מהבית ועד שהוא חוזר, הוא מקליד רק נסיעות עסקיות (עמ' 17, ש' 23-24). נדמה, כי אין צורך להכביר במילים בעניין זה. ברי, כי אין לקבל את עמדתו של פלד בסוגיה האמורה וכי נסיעות בתום יום העבודה ועד להגעה הביתה אינן בגדר נסיעה עסקית, אלא נסיעה פרטית אשר משליכה על טובת ההנאה של העובד. סבורני, כי יש באמור בכדי לשפוך אור על הבעייתיות בקביעה, כי בידי העובד להוכיח את טובת ההנאה שצמחה לו וכי הדבר פותח פתח לפרשנויות שאינן עולות בקנה אחד עם החוק.
109. הנה כי כן, מצאתי כי נפלו פגמים באופן בו עשו עובדי המערערת שימוש במערכת. נסיעות אשר אמורות היו להיות מסווגות כפרטיות סווגו כעסקיות. אין מדובר רק בטעויות מקריות, אלא גם בעמדה ברורה של המערערת, לפיה מהיציאה מהבית ועד החזרה אליו בסוף היום, כל הנסיעות מסווגות כעסקיות. בנוסף, לא שוכנעתי, כי המערערת ערכה פיקוח וביקורות מקיפים כנדרש. המערערת לא גילתה טעויות בסיווגים אשר ביצעו עובדיה. כמו כן, בחינת הנסיעות בהתאם לחתך שעות העבודה אינה מתאימה במקרים בהם אין בחתך שעות העבודה בכדי ללמוד בהכרח על שעות העבודה המבוצעות בפועל. בנוסף, דו"ח חריגים כאמור, לא יגלה נסיעות פרטיות אשר בוצעו במהלך שעות העבודה.