להיקף השירותים המצומצם יחסית שניתן על ידי ארבעת התובעים, ראו גם סעיפים 17 ו- 18 לתצהיר חמץ, וכן נספחים 1 עד 4 לתצהירו, שלא נסתרו.
13. הנתונים שלעיל – 26 ימי עבודה בשנה לתובע אחד, 17 ימי עבודה בשנה לתובע 2, 8.5 ימים בשנה בלבד לתובע 3 ו-16 ימים בשנה בלבד לתובע 4 – מעידים בבירור על כך שאין בפנינו מקרה של העסקה סדירה ורצופה (ודומה שלפחות חלק מהתובעים אף הודו בכך בעדותם, ראו לדוגמא עדות התובע 1 בעמ' 6 ש' 13, עדות התובע 2, בעמ' 19 ש' 25 ואילך, והתובע 4 בעמ' 35 ש' 17 לפרוטוקול). המדובר בהעסקת בהיקף פחות בהרבה מהממוצע של 12 ימי עבודה בחודש שבית הדין הארצי הכיר בה בפרשת כהן נ' דן (שם) כהעסקה המצדיקה הכרה ביחסי עבודה, כאשר בחלק מהמקרים חלה הפסקה של שנה (!) במתן השירותים, ובמקרים רבים היו הפסקות של חודשים רבים וארוכים.
14. נוכח כל האמור, ובהינתן גם העובדה שבמקרה שלפנינו אין מדובר בהעסקה "כתף אל כתף" עם עובדי מדינה הממלאים את אותו התפקיד (השוו: עע 4995-06-11 בירן נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (14.6.17)), הגענו לכלל מסקנה, שהפן החיובי של מבחן ההשתלבות אינו מתקיים בתובעים.
מבחן ההשתלבות – הפן השלילי
15. תנאי שני להשתלבותו של אדם במפעל הינו שיוכח שמדובר באדם שאינו בעל עסק משלו המשרת את המפעל כגורם חיצוני (עע 1466/04 תדיראן נ' קרסנטי (15.4.07, והאסמכתאות שם; תעא 56745-02-13 חברת החדשות נ' צרפתי (14.2.16)). במקרה שלפנינו, הוכח שכל ארבעת התובעים עבדו וסיפקו שירותי הדרכה לגורמים שונים נוספים – ובכלל זה חברות, קבוצות ויחידים – וזאת מעבר לשירותי ההדרכה שסיפקו למשרד. התובעים עצמם לא הכחישו זאת, והם אף לא טענו שההכנסות מהמשרד היווה את הכנסתם העיקרית. הדבר עולה אף מחשבוניות המס שהוצגו כראיות. בנסיבות העניין, ואף שלא נטען ואף לא הוכח שהתובעים העסיקו עובדים, הנכון לדעתנו לקבוע כי לכל אחד מהתובעים היה "עסק משלו"', ומכאן שלא מתקיים כאן הפן השלילי של מבחן ההשתלבות. זאת, לא רק בשל העובדה שכל אחד מהם סיפק שירותי הדרכה לגורמים רבים ושונים, אלא גם נוכח שכל אחד מהם עשה שימוש בכלי רכב (רכב "אשכול"), ואף שלא בכל הסיורים נעשה שימוש ברכב הזה – חלקם נעשה תוך שימוש ברכב של משרד התיירות – הרי שחלק לא מבוטל מהסיורים ניתן תוך שימוש ברכב הזה, כאשר התשלום שקיבלו עבור הסיור הביא בחשבון גם את עלות שכירת הרכב (עמ' 37 ש' 16, עמ' 50 ש' 16). נציין בקשר לכך, שעל פי הפסיקה, ככלל כאשר מדובר באספקת שירותים לחברה באמצעות רכב בעלות גבוהה להבדיל מרכב פרטי סתם, הנטייה היא לקבוע מדובר ביחסים שבין מזמין לקבלן שירותים, ולא ביחסי עבודה. זאת, גם בסיטואציה שבה השירותים ניתנים באופן בלעדי למזמין אחד (עע 300049/98 ז. וילשטיין נ' עזבון המנוח תהילה (21.2.99 והאסמכתאות הרבות שם); עע 1398/01 בקר נ' מכבי שירותי בריאות (29.9.93)). על אחת כמה וכמה במקרה כמו זה שלפנינו, שבו הרכב משמש למתן שירותים לגורמים רבים ושונים.