מבחנים וסממנים נוספים לקיומם של יחסי עבודה
16. מבחן צורת התשלום – התובעים קיבלו תמורה כנגד חשבוניות בצירוף מע"מ. התמורה לא היתה בסכום חודשי קבוע, אלא השתנתה בהתאם לשירותים שסיפקו בפועל, לרבות פרמטרים שונים כפי שאלה הוגדרו במסמך התעריפים, ובין היתר גודל הרכב שסיפקו התובעים להדרכה ומספר המושבים בו. מכאן ברור שמבחן צורת התשלום מצביע לכיוון של היעדר יחסי עבודה.
מבחן הביצוע האישי – על פני הדברים, ובהינתן שמדובר בשירות אישי, שהתובעים לא היו רשאים לספקו באמצעות אחר, הרי שיש במבחן זה כדי לחזק את טענות התובעים בדבר כך שיש להכיר בהם כעובדים.
תלות כלכלית – כפי שציינו כבר לעיל בדיון על אי התקיימותו של הפן השלילי במבחן ההשתלבות, התובעים לא היו תלויים כלכלית בהכנסותיהם מהשירותים בהיקף לא גדול שנתנו למשרד. נוסיף בהקשר זה, כי התובעים לא היו מחויבים להיענות להזמנה לביצוע הדרכה ספציפית, והמשרד לא היו מחויב להעביר לתובעים הזמנות לביצוע הדרכה בהיקף זה או אחר, ואף מטעם זה לא מתקיים מבחן התלות הכלכלית.
משמעותו של הסכם פשרה שנחתם עם מורה דרך אחר
17. התובעים טענו, כי משרד התיירות שילם סכום על דרך הפשרה למורה דרך בשם יעקב מיטרני, שהעלה טענות דומות לאלה שהם מעלים בתיק שלפנינו, בדבר קיומם של יחסי עבודה בינו ובין המשרד. מר מיטרני, ששימש בעבר כיו"ר אגודת מורי הדרך בישראל, אף הגיש תצהיר על כך, עליו נחקר (עמ' 30 ש' 8) . לטענתם, בעצם ביצוע התשלום הודה המשרד בקיומם של יחסי עבודה בינו ובין מורי הדרך שאת שירותיהם הוא מזמין. אין בידינו לקבל טענה זו. לטענת המשרד המדובר בהסכם פשרה שבגידרו שולם למר מיטראני סכום נמוך שהוגדר כ"ערך מטרד", תוך שהוסכם בין הצדדים על כך שלהבא ימשיך מיטרני לקבל את התעריפים המקובלים במשרד (ראו לעניין זה סעיפים 29 ואילך לתצהיר חמץ, וכן עדות מיטרני עמ' 30 ש' 22). מכל מקום, אין בתשלום ששולם למיטרני או למורי דרך אחרת כדי להעיד שהוא קיבל תשלום ששיקף זכויות כעובד (ונדגיש שלא נפרשה בפנינו תמונה עובדתית המאפשרת לקבוע שכך, או אחרת).
מעל ומעבר לנדרש, שאף אם היו צודקים התובעים שהמדינה שילמה למיטרני סכום זה או אחר המשקפים את הערכתה שבאותו המקרה ייתכן שבית-הדין היה מקבל את דרישתו להיות מוכר כעובד, הרי שאין בכך כדי להשליך על המקרה שלהם. זאת, שכן בהחלט אפשרי שמיטרני, בניגוד לתובעים דכאן, הועסק בהיקף משרה משמעותי יותר ובאופן סדיר ורציף יותר מהם – כאמור לא הוגשו לנו ראיות בקשר לכך – כך שהסיבה לפשרה שנכרתה עימו היתה הערכה משפטית כי במקרה שלו ייתכן שהיה נקבע שהתקיימו בינו ובין המדינה יחסי עבודה. ועוד נעיר בקשר לכך כי הפסיקה קבעה כי יש לעודד את המדינה להגיע לפשרות במקרים המתאימים, ועל כן ככלל אין בהסכמת המדינה להתפשר בתיק מסוים, "לפנים משורת הדין" לשיטתה, כדי לחייבה לפעול באותו הדרך בתיק אחר (ראו: סע 38469-03-12 הלוי נ' המועצה הדתית הרצליה (2.8.17, מותב בראשות כב' השופטת חנה טרכטינגוט, והאסמכתאות שם); עע 174/03 סגן ניצב סעיד נ' משטרת ישראל (29.5.05)).