העדר תחולה להסכם הקיבוצי וצו ההרחבה למורי הדרך
18. התובעים ביקשו להסתמך בטענותיהם על הוראות הסכמים קיבוציים שונים שנחתמו במהלך השנים בין לשכת מארגני התיירות הנכנסת לישראל לבין אגודה מורה הדרך בישראל, הסכמים שהוראות אחד מהם (משנת 2007) אף הורחבו באמצעות צו הרחבה משנת 2009. באופן ספציפי, ביקשו התובעים להיבנות מהוראות הכלולות בהסכמים אלה בדבר כך שמתכונת ההתקשרות עם מורי הדרך הינה "לפי קריאה", שאין המדובר במתכונת עבודה קבועה, כך שהמעסיק אינו מחויב כלפי מורה הדרך להזמנת כמות ימי הדרכה מינימליים לחודש או שנה, ומורה הדרך אינו מחויב כלפי המעסיק ליתן כמות ימי הדרכה מינימליים (ראו הוראת סעיף 4 להסכם הקיבוצי משנת 2013).
אין בידינו לקבל את טענתם זו, שכן בהעדר מחלוקת על כך שהמדינה אינה צד להסכמים האמורים, ובהעדר טענה שהוראותיהם גם לא הוחלו עליה באמצעות צו ההרחבה, ממילא אין בהוראות הסכמים אלה כדי לחול או לחייב במערכת היחסים שבין הצדדים.
19. למעלה מהנדרש נציין, שמעדותו של מיטרני, ששימש בעבר עד שנת 2014 כיו"ר אגודת מורי הדרך בישראל, עלה שהתקיימו לאורך השנים מגעים בין משרד התיירות לבין המדינה להחלה של ההסכמים הקיבוציים (או הוראות מקבילות להם) על מערכת היחסים שבין מורי הדרך והמדינה (וראו לעניין זה ההתכתבות בין מיטרני לגורמים במשרד התיירות מן השנים 2012 ל-2014 שצורפה לתצהירו). לטענת מיטרני, בהמשך להתכתבות זו התקיימה בשנת 2014 פגישה בנוכחותו (בין היתר) של מנכ"ל משרד התיירות, מר אמיר הלוי, כאשר לטענתו "בדיון זה הייתה הסכמה שמורי הדרך זכאים לתנאים כעובדים שכירים ומנכ"ל המשרד אף ביקש לבדוק את העלויות שכרוכות במתן תנאים אלה", אולם גם לאחר דיון זה הם לא קיבלו שום תשובה ממשית והעניין נותר ללא פתרון. מכל האמור עולה בבירור, שהתקיים בין האגודה למשרד משא ומתן להחלת ההסכמים הקיבוציים או צו ההרחבה על העסקת מורי דרך על ידי משרד התיירות, אך משא ומתן זה לא הבשיל לכדי הסכם או הסכמות מחייבות. יצוין כי בתצהירו העיד מר חמץ על כך שבמהלך הפגישות עלתה אמנם דרישה מצד האגודה להחלת ההסכם הקיבוצי גם על ההעסקה באמצעות המשרד, אך "המשרד לא שקל לשנות את מתכונת יחסי מזמין-ספק בשירותים האמורים", ובמקום זאת בעקבות הפגישות עודכנו בשנת 2014 התעריפים שהוא שילם למורי הדרך (סעיף 33 לתצהירו).
סוף דבר
20. מרבית המבחנים והסממנים אותם בחנו אינם מצביעים על קיום יחסי עובד ומעסיק בין התובעים למדינה. גם בהוראות ההסכמים הקיבוציים וצו ההרחבה עליו הם ביקשו להסתמך אין כדי להועיל להם. על כן, המסקנה הינה שדין התביעה להידחות.