מסקנה זו נתמכת לא רק בלשון ההסכם לבדה, אלא גם בהגיונם של דברים. מלבד החשש הטבעי של יינות ביתן מפני הקמת רשת מרכולים חדשה על ידי המערערים (תהליך שמעצם טיבו צפוי לארוך זמן מה), ניתן להניח כי אילו היו המערערים מצטרפים לאחת הרשתות המתחרות כמנהלים או כנושאי משרה בכירים ומנצלים את הפלטפורמה והתשתית הקיימת של אותה רשת מתחרה, הם יכולים היו לנגוס לא פחות, ושמא אף יותר, בפלח השוק של יינות ביתן. מכאן רצונה של יינות ביתן להתגונן מפני תרחיש מעין זה, ומכאן ניסוחה הרחב של התנייה וההקפדה לפרט 'ברחל בתך הקטנה' את גדר האיסורים החלים על המערערים.
29. בנסיבות אלו, קשה לקבל את הטענה כי חששהּ של יינות ביתן מפני מצב בו המערערים ינהלו חנויות מתחרות היה בבחינת 'חשש של מה בכך'; וקשה לקבל את ניסיונם של המערערים לגמד את חשיבות היותם מנהליהן של החנויות ולהציג את התחייבותם להימנע מניהול חנויות מתחרוֹת כהתחייבות שהיא "טפלה" או "נספחת" להתחייבותם שלא להקים עסק חדש שיתחרה ביינות ביתן (ונזכיר זו פעם נוספת כי המערערים נמנעו מלזמן לעדות גורם מטעם יינות ביתן שיתמוך בגרסתם). עלינו לצאת אפוא מנקודת הנחה כי התשלום שניתן למערערים ניתן להם גם בכובעם כמנהלי חנויות, וזאת לצד כובעם כמקימיה ובעליה של יד יצחק.
30. דומה כי לא בכדי ביקשו המערערים להצניע את הזיקה בין תניית אי-התחרות לכובעם כמנהלי החנויות. זאת, משום ששימת הדגש על התחייבותם להימנע מניהול חנויות מתחרוֹת למשך תקופת אי-התחרות, צובעת את תשלומי אי-התחרות בגוונים עזים של הכנסת עבודה פירותית. מסקנה זו עולה במישרין ובמפורש מהלכת ברנע – על שלושת הערעורים הפרטניים שנדונו במסגרתה – בה נקבע כי במישור העקרוני, תשלומי אי-תחרות המשולמים למנהל-פורש הם בבחינת "הכנסת עבודה" הנכנסת בגדרו של סעיף 2(2) לפקודה. ואכן, היה זה בא כוח המערערים שאישר בדיון שהתקיים בפנינו, כי אף לשיטתו, אילו דוּבּר במקרה דנן במנכ"לים שהתקשרו בהסכם אי-התחרות, צריך היה למסות את תקבולי אי-התחרות כהכנסה פירותית (פרוטוקול, עמ' 3). בהעדר מחלוקת בנקודה זו איני רואה להאריך בכך.
31. השאלה היא אפוא האם העובדה שבמקרה דנן המערערים לא שימשו רק כמנהלים, אלא היו גם מי שהקימו את יד יצחק והחזיקו במניותיה, הופכת את תשלומי אי-התחרות לתקבול הוני? לטעמי התשובה על כך שלילית.
לאמיתו של דבר, מקרה בעל נסיבות דומות כבר נדון בעבר בפסיקה. כך, בעמ"ה (ת"א) 353/91 הולצמן נ' פקיד שומה ת"א 4 (14.11.1995) נדון ערעורו של מי שהיה "בעל מניות ומנהל בחברת סופרפארם ישראל בע"מ ממקימי סופר פארם בישראל" (שם בפס' 1, ההדגשות הוספו – י"ע). הולצמן-המערער מכר את מניותיו בחברת סופרפארם לחברה אחרת, ובו ביום התקשר עם סופרפארם בהסכם אי-תחרות, בו התחייב "להימנע מלהתקשר בעסק מתחרה לעסקה של סופרפארם או לעזור בהקמת עסק דומה במשך 5 שנים מיום החתימה" (שם, ההדגשות הוספו – י"ע). טענתו של הולצמן היתה כי התמורה ששולמה לו כנגד התחייבות זו ניתנה עבור מכירת המוניטין שלו, ולכן מדובר בהכנסה הונית. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' פלפל) דחה את הטענה, בקבעו כי יש לסווג את ההכנסה כהכנסת עבודה, שכן מדובר בתמורה ששולמה עבור התחייבות שלא לנצל מידע המהווה קניינו של המעביד המעוניין להבטיח עצמו מפני פגיעה בקניינו הוא (שם, פס' 5). ערעורו של הולצמן לבית המשפט העליון נדחה בפסק דין בן פסקה אחת, בו נקבע כי "אין מדובר במכירת מוניטין על ידי המערער אלא מדובר בהתחייבות של עובד פורש להימנע מלהתקשר בעסק מתחרה בעסקה של סופר-פארם או לעזור בהקמת עסק דומה במשך 5 שנים מיום החתימה" (ע"א 834/96 הולצמן נ' פקיד שומה תל-אביב 4 [פורסם בנבו] (23.4.1998) (להלן: עניין הולצמן)). מדברים אלו עולה כי משעה שבית המשפט השתכנע כי אין מדובר במכר מוניטין, פשוט היה בעיניו כי התשלום שהתקבל כנגד תניית אי-התחרות הוא תקבול פירותי החייב במס הכנסה (וראו גם ההתייחסות לעניין הולצמן בפסק דיני בעניין ברנע בפס' 38).