הצדדים במקרה שלפנינו בחרו במתווה שונה בדמות שני הסכמים נפרדים ופיצול התמורה לשני חלקים. ואולם, ברי כי אין במתווה הנבחר כשלעצמו כדי להכריע כיצד יסווג התקבול, שהרי לעולם יש לבחון את מהותו של התקבול, וקשה להלום שעצם פיצול התמורה יוביל לכך ששיעור המס יפחת בכמחצית. במילים אחרות, אלמלא הפיצול, אין חולק כי הדרך מקופת החברה לכיסם של המערערים היתה כרוכה בתשלום מס מלא (מס חברות + מס על דיבידנד). לפיכך, על מנת לאפשר למערערים "לעקוף" את הצורך לשלם מס מלא, עלינו להשתכנע כי מבחינה מהותית אין מדובר בחלק מהתמורה הכוללת ששולמה ליד יצחק בגין מכירת הפעילות העסקית, אלא בתשלום שניתן למערערים שהוא במהותו תקבול שבהון.
מזווית אחרת, ניתן לומר כי לפנינו אחת מבין שתי אפשרויות: אילו מדובר בתקבול שהוא חלק מהתמורה הכוללת בגין מכירת הפעילות העסקית של החנויות, אזי תמורה זו שולמה ליד יצחק, והדרך לכיסם הפרטי של המערערים עוברת בתשלום מס חברות + מס על דיבידנד (כפי שנקבע במקרה דנן על ידי פקיד השומה בשומתו הראשונה); מנגד, אילו מדובר בתשלומי אי-תחרות "אמיתיים" המיועדים למערערים באופן אישי, אזי יש לבחון את מהותה של תניית אי-התחרות (אם עולה היא כדי "גדיעת העץ"). החשוב לעניין זה, שהעובדה שמדובר בתשלום אי-תחרות המתבצע אגב מכירת העסק, אין בה כשלעצמה כדי להכריע לעניין סיווגו של התקבול לצרכי מס, ואין בה כדי לפטור אותנו מהצורך להידרש למאפייניה של תניית אי-התחרות בנסיבות הקונקרטיות שלפנינו.
35. הנה כי כן, שבנו לנקודת ההתחלה של שלב הבחינה השני על פי הלכת ברנע: כעת, בהנחה שתניית אי-התחרות היא אכן תנייה אותנטית, עלינו להידרש למהותה. לטעמי, בחינה זו מובילה למסקנה אחת שאין בלתה, ולפיה יש לסווג את תשלומי אי-התחרות שניתנו למערערים כהכנסה פירותית. אפרט בקצרה.
בהלכת ברנע נדונה בהרחבה ההבחנה בין "גדיעת העץ" ל"קטיפת הפירות" בהקשר של תניות אי-תחרות. כפי שפורט שם בהרחבה, על דרך העיקרון, כאשר מנהל או מנכ"ל פורש ממקום עבודתו ונאסר עליו לעבוד אצל המתחרים למשך מספר שנים, אזי לדידו של המנכ"ל אין מדובר ב"גדיעת העץ". זאת, משום שברגיל, כוחו של מנכ"ל טמון בכישורי הניהול שלו, והתחייבותו שלא לעבוד אצל המתחרים אינה מונעת בעדו מלהמשיך ולנצל את כישורי הניהול שלו לטובת גופים שאינם נמנים על המתחרים. לכן, גם אם הכנסתו תיפגע עקב תניית אי-התחרות, הרי שמדובר בפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות שאינו עולה כדי גדיעת העץ (שם, פס' 53). עוד נקבע, כי לדידו של המנהל-הפורש, "הפירצה שאותה [מענק אי-התחרות] בא למלא הינה שכר העבודה החסר שהעובד לא יזכה לו לנוכח התחייבותו שלא להתחרות במעבידו", בבחינת "תחליף שכר", וככזה דינו להיות ממוסה כשכר עבודה (שם בפס' 44, ההדגשות במקור – י"ע).