36. עמדנו לעיל על כך שבמקרה דנן, חלק משמעותי מתניית אי-התחרות כוּון כלפי המערערים בכובעם כמנהלי החנויות. קביעה זו היא בעלת חשיבות רבה, וכפי שכבר הזכרנו, אף בא כוח המערערים הסכים כי אילו שימשו המערערים (רק) כמנכ"לים – אזי תשלומי אי-התחרות היו מסווגים כהכנסה פירותית. עולה מהאמור, כי ככל שניתן "לייחס" חלק מתשלומי אי-התחרות ל"כובעם הניהולי" של המערערים, הרי שחלק זה הוא תקבול פירותי מובהק.
יצויין, בהקשר זה, כי התייחסות לתשלומי אי-התחרות כאל "פיצוי בגין הפסקת עבודה" עולה במפורש מהתכתובת של המערערים מול רשויות מע"מ בעקבות כריתת ההסכם (ראו כותרת מכתבו של רו"ח (ומשפטן) שלומי ואקנין מטעם המערערים מיום 29.4.2007 (נספח 2 לתצהיר גרינברג מטעם המשיב)). יתרה מכך, בגוף המכתב נאמר במפורש כי התחייבותם של המערערים בהסכם אי-התחרות היתה "שלא לעשות שימוש בידע, בניסיון ובקשרים אשר צברו במהלך ניהול העסק הנמכר"; כי "מדובר בקבלה חד פעמית של סכום המשולם בשל הידע אשר נצבר בידי בעלי המניות מתוקף עבודתם בחברה"; וכי "ביסודו של הסכם אי התחרות, עומדת הימנעותם של הבעלים מלתת שירותים בעתיד ולמכור נכסים בעתיד הנוגעים לעיסוקי החברה" (ההדגשות הוספו – י"ע). מכאן, שאף לשיטת המערערים, הזיקה בין התשלומים לבין כובעם כמנהלי החנויות היא משמעותית ומובהקת. אין להתפלא אפוא כי בסיכומיהם בערעור, המערערים היו נכונים, ולו לחלופין, להכיר בכך שחלק מתשלומי אי-התחרות שולמו להם בכובעם כשכירים (פס' 13 לסיכומי התשובה מטעמם).
עוד אוסיף, כי אם נצעד ברוח פסק הדין המחוזי בעניין הולצמן, אזי ככל שתשלומי אי-התחרות שולמו למערערים תמורת הקשרים שהם צברו "במהלך ניהול העסק הנמכר" ו"מתוקף עבודתם בחברה", ניתן לטעון כי מדובר בידע שהוא קניינו של המעביד (יד יצחק) ולכן אין לראות בכך מכירת "נכס" על ידי המערערים. מה עוד, שאין חולק כי המוניטין של יד יצחק נמכר ליינות ביתן במסגרת הסכם המכירה (ראו, בין היתר, הגדרת "הממכר" בסעיף 2.9 להסכם המכירה, הכולל את "המוניטין של המוכרת, והחנויות, שמה המסחרי של המוכרת...").
סיכומו של דבר, שחלק משמעותי של תניית אי-התחרות כוּון כלפי המערערים בכובעם כמנהלי החנויות, באופן ההופך חלק זה לתקבול פירותי המהווה הכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה.
37. קביעה זו מובילה אותנו לשאלה כיצד יש להתייחס לחלק הנותר של תניית אי-התחרות, דהיינו לחלק שכוּון כלפי המערערים בכובעם "היזמי" בתור מקימי יד יצחק. המערערים, והדברים הוזכרו בראשית פסק הדין, ביקשו להגדיר את "הנכס" שנמכר על ידם בתור "הזכות להתחרות ביינות ביתן". ואולם, כפי שציינתי, לא די בתיאור העסקה בתור עסקה של "מכירת זכות" כדי להפוך אותה להונית, ולעולם יש לבחון את מהותה של העסקה.