אשר על כן, יש לראות את התקבול ששולם למערערים גם בכובעם כמקימי יד יצחק, כנגד התחייבותם להימנע מהקמת מרכולים מתחרים – כתקבול פירותי.
40. בשולי הדברים, אעיר כי לטעמי, ספק אם המשבצת של "הכנסת עבודה" לפי סעיף 2(2) לפקודה (בגדרה הכנסנו את תשלומי אי-התחרות שניתנו למערערים בכובעם כמנהלים שכירים), היא האכסניה המתאימה לתשלומי אי-התחרות ששולמו להם בכובעם כמקימי יד יצחק. דומה כי יש קושי מסוים להשקיף על פרקטיקה של "הקמת מרכולים" כעל "הכנסה מעבודה", ושמא תיאור מדויק יותר הוא כי מדובר ב"עִסקם" של המערערים (וראו הגדרת "עסק" בסעיף 1 לפקודה: "לרבות מסחר, מלאכה, חקלאות או תעשיה"). ייתכן אפוא כי מבין מקורות ההכנסה המנויים בסעיף 2 לפקודה, המשבצת של סעיף 2(1) שכותרתו "עסק ומשלח יד" – העוסק ב"השתכרות או ריווח מכל עסק או משלח-יד שעסקו בו תקופת זמן כלשהי, או מעסקה או מעסק אקראי בעל אופי מסחרי" – היא המשבצת הנכונה לסיווג התקבול האמור.
41. למעלה מן הצורך, אציין כי אילו היו נסיבות המקרה שונות, באופן שהיה מוביל אותנו למסקנה כי החלק של תניית אי-התחרות שכוּון כלפי המערערים בכובעם "היזמי" בתור מקימי יד יצחק הוא התחייבות המהווה "גדיעת העץ" – עדיין לא היה הדבר בבחינת סוף פסוק. או-אז היה עלינו להידרש לשאלה כיצד, אם בכלל, ניתן לבצע חלוקה אריתמטית של תשלומי אי-התחרות בין שני "כובעים" אלה של המערערים ומהי ההשלכה המיסויית של חלוקה שכזו. שאלה נוספת שעשויה היתה להתעורר היא בנוגע לתחולתו של סעיף 89(ג) לפקודה. כזכור, סעיף 89(ג) קובע כי "פירותי והוני – פירותי עדיף", ומקום בו מדובר בתקבול שהוא בעל מאפיינים מעורבים – אזי לכאורה דינו של התקבול כולו להיות מסווג כתקבול פירותי. מנגד, ייתכן שיש להבחין לעניין זה בין שני מצבים שונים: האחד – כאשר הסכום המלא מורכב מתקבול הוני ומתקבול פירותי שיש קושי להפריד ביניהם; והשני – כאשר ניתן לסווג את הסכום כולו הן כתקבול פירותי הן כתקבול הוני. כשלעצמי, דומני כי מנגנון "שובר השוויון" המעוגן בסעיף 89(ג) נועד למצבים מן הסוג השני בהם התקבול כולו ניתן לסיווג כפול. מכל מקום, לנוכח מסקנתי כי מלוא תשלומי אי-התחרות במקרה דנן הם תקבול פירותי, איני רואה להידרש לשאלות אלה.
סיכום וסוף דבר
42. נסכם את התחנות בהן עברנו בדיוננו לעיל:
א. חלקה הראשון של הלכת ברנע, בה נקבעה "חזקת הכנסת עבודה" בנוגע לתשלומי אי-תחרות, אינה חלה במקרה דנן (זאת על בסיס ההנחה שבמקרה דנן איננו עוסקים בתשלומים הניתנים במסגרת יחסי עובד-מעביד). עם זאת, יתר חלקיה של הלכת ברנע כוללים דיון עקרוני החורג מתשלומים הניתנים במסגרת יחסי עובד-מעביד, ועל כן המתווה שנקבע בה לצורך בחינת תשלומי אי-תחרות, והעקרונות שנקבעו לצורך הבחנה בין תקבולי אי-תחרות הוניים ופירותיים – עומדים בתוקפם גם במקרים בהם אין מדובר ביחסי עובד-מעביד, כבמקרה דנן.