אמנם, מדובר בהסכם שנכרת מול יד יצחק ולא ישירות מול המערערים-בעלי מניותיה. עם זאת, לנוכח לשונה הגורפת של תניית אי-התחרות שאסרה על יד יצחק להתחרות בחנויות "באופן ישיר ו/או באופן עקיף בכל צורה שהיא", ספק רב אם יכלו המערערים להסתתר לעניין זה מאחורי אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה שבבעלותם. ובמילים אחרות, אם למחרת כריתת הסכם המכירה היו המערערים אצים-רצים לפתוח חנות מתחרה תחת שם חדש, יש להניח, ברמת ודאות לא נמוכה, כי היה הדבר עולה כדי הפרת ההסכם בשל הפרת חובת תום הלב. יפים לעניין זה דבריו של השופט חיים כהן שנאמרו בהקשר דומה, גם אם לא זהה:
"משמכרת את המוניטין של עסקך, כלומר את כוח עסקך למשוך לקוחות, ולקחת עבורם טבין ותקילין, כל ניסיון מצדך למשוך את הלקוחות אליך לעסק מתחרה – ויהא זה גם עסק לא שלך כי אם של בתך או אף של זר שהנך מעונין בו – מעיד כמאה עדים על חוסר תום לב בביצוע החוזה" (ע"א 627/78 וייצמן נ' אברמזון, פ"ד לג(3) 295, 299 (1979)).
21. מאידך גיסא, ניתן לטעון כי הסכם אי-התחרות שנכרת מול המערערים אינו "מלאכותי", אלא בסך הכל משקף התנהלות זהירה מצדה של יינות ביתן. דהיינו, יינות ביתן, שהיתה מעוניינת להגן על עצמה מכל כיוון ומכל זווית אפשרית, לא הסתפקה בהתחייבותה של יד יצחק לאי-תחרות, אלא פעלה "לשריין" התחייבות זו ולחזק אותה באמצעות התקשרות מול המערערים באופן אישי, שמא ינסו "לעקוף" את ההסכם שנכרת מול יד יצחק ולנגוס בפלח השוק של החנויות הנמכרות.
אכן, ככל שאלה היו פני הדברים, הרי שמדובר בהתנהלות עסקית סבירה והגיונית מצדה של יינות ביתן. בהחלט ניתן להבין ללבו של צד להסכם המקפיד להתנהל בזהירות ומבקש להעלות את הדברים במפורש עלי כתב, ובכך להימנע מהשארת פתח להתדיינויות עתידיות. זאת, בפרט כאשר מדובר ברוכש המשלם כסף רב במזומן, המעוניין להבטיח, עד כמה שניתן, שהשקעתו לא תרד לטמיון. דא עקא, שהטענה כי במקרה דנן פיצול התמורה נעשה בשל זהירותה של יינות ביתן, נתקלת בקושי במישור הראייתי. טענה זו אמנם הועלתה לאורך ההליך, אולם היא נשמעה אך מפיהם של המערערים, שנמנעו מלזמן לעדות גורם כלשהו מטעם יינות ביתן שיתמוך בטענתם כי היה זה האינטרס של יינות ביתן להתקשר בשני הסכמים נפרדים. בית משפט קמא עמד על כך מפורשות בפסק דינו, בציינו כי אף שהמערערים טענו כי היתה זו דרישתה של יינות ביתן כי הם יתחייבו באופן אישי שלא להתחרות בה, הם לא הצביעו על כל אינדיקציה חיצונית לכך והסתפקו בעדותם שלהם (פס' 22 לפסק דינו). קושי זה נותר בלתי פתור גם בשלב הערעור, והוא רובץ לפתחם של המערערים.