"קשרי המשפחה האמורים בסעיף 4א שלחוק השבות מייסדים עצמם על קיומו של תא משפחתי אמיתי, ותכליתם היא לסלול את הדרך לפני יהודי המבקש לעלות ארצה עם בני משפחתו. כך – ולא מעבר לכך. במסקנה נדרשת מכאן נאמר כי בהתפרק התא המשפחתי – עם פירוק הנישואין ומשמבוטל האימוץ – לא עוד מתקיימת התכלית שביסוד הוראת סעיף 4א שלחוק, וממילא אין להכיר בבני המשפחה – שמא נאמר: בני משפחה לשעבר – כבני משפחה לעניינה של שבות; כך, אף אם פורמאלית נותרו אלה בני משפחתו של יהודי, למשל משום שהליך הגירושין טרם נסתיים..." (שם, פסקה 12. ראו והשוו בשינויים המחייבים: בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6) 289, פסקה 7 (2002))
41. יובהר כי אמנם דברים אלה התייחסו בעניין סמוילוב למקרה שבו התא המשפחתי חדל מלהתקיים בשל הליך גירושין, בשונה מנסיבות המקרה דנן. אולם, אין בכך כדי לשנות מהקביעה המהותית, לפיה בשלב בחינת טיב הקשר המשפחתי או כנות האימוץ, יש להביא בחשבון את מכלול הנסיבות הצריכות לעניין במועד בחינת בקשת המעמד. אין כל הצדקה עניינית, תכליתית או לשונית לכך שבחינה זו תוגבל רק לתקופה שעובר להליכי יצירת הקשר המשפחתי.
42. ויודגש, הגם שפרידה ממושכת עשויה להצביע על היעדרו של התא משפחתי, או התפרקותו ככל שהיה קיים לפני כן, אין בכך כדי להוות כלל גורף והעניין ייבחן על פי הנסיבות הפרטניות של כל מקרה ומקרה. כך למשל, תיתכן מסקנה שונה כאשר הפירוד לא נבע מבחירה אלא מכורח הנסיבות. כגון קשיים כספיים, הישארות מחוץ לישראל לצורך טיפול בבן משפחה חולה וכיוצא באלה (עניין לזרב, פסקה 16; עניין סמוילוב, פסקה 14). בהקשר זה טענו העותרים, כי נאלצו להתנתק אלו מאלו בשנת 1998 בעקבות החלטתו של המשיב לדחות את בקשתו הראשונה של העותר לעלייה לישראל. אולם, איני סבור כי בענייננו הפירוד בין העותרים נבע מכורח הנסיבות בלבד. מדבריו של עותר 3 בראיון שנערך עמו ביום 18.2.2016, עולה כי הוא עלה לישראל בשנת 1998 תוך שהוא מותיר באוזבקיסטן את העותר ואת עותרת 2, כדי להצטרף לדניס, בנו הביולוגי שגר בישראל באותה עת (פרוטוקול ראיון האב, עמ' 4). התנהלות זו מעוררת שאלות לענייננו. כמו כן, ככל שעותר 3 אכן היה חייב לעלות לישראל בשנת 1998, לא הוצג כל הסבר המניח את הדעת ביחס לשאלה מדוע העותר לא ביקר בישראל עד לשנת 2007, ואף לא הגיש כל בקשה נוספת לעלות עד לשנת 2014. עיון בפרוטוקול הראיונות שנערכו עם עותרים 2 ו-3 אף מעלה סתירה בדבריהם בעניין זה. כך, בעוד שעותר 3 ציין כי העותר לא ביקר בישראל כי "לא היו נותנים לו אשרת כניסה לישראל עד שהוא לא התחתן" (פרוטוקול ראיון האב, עמ' 4), עותרת 2 השיבה על שאלה זו כי העותר לא נכנס לארץ כי הוא "קיבל צו גיוס לצבא. הייתי חייבת להישאר אתו" (פרוטוקול ראיות האם, עמ' 9). לא זו בלבד אפוא שתשובותיהם של העותרים אינן עולות בקנה אחד זו עם זו, אלא שגם לא הוצגה כל ראיה לאישוש הסיבות שצוינו.