36. הדיון עד כה התמקד בבחינת כנות האימוץ בתקופה שקדמה להליך האימוץ ולדחיית הבקשה הראשונה בשנת 1998. עם זאת, תחימת בחינת כנות האימוץ לתקופה זו מספקת תמונה חלקית בלבד. זאת, הואיל והיא אינה מביאה בחשבון את השתלשלות האירועים בתקופה שחלפה החל ממועד זה ועד להגשת הבקשות הנוספות משנת 2014 והבקשה השנייה משנת 2015, בחלוף כ-16-17 שנים. משנדחתה בקשתו הראשונה של העותר לעלות ארצה, עותר 3 עלה לבדו לישראל כדי לחיות בקרבת דניס, בנו הביולוגי. ביקורו הראשון של העותר בישראל אירע לא לפני שנת 2007, קרי, כ-9 שנים לאחר שעותר 3 הותירו באוזבקיסטן. על כן, אף אם קיימת אי-בהירות מסוימת באשר לטיב הקשר בין השניים בתקופה שקדמה להליך האימוץ ולבקשה הראשונה, שונים הם פני הדברים כאשר מביאים בחשבון את התקופה שלאחריה. בתקופה ממושכת זו, יש רגליים מוצקות מאוד לסברה כי השניים לא קיימו ביניהם תא משפחתי ממשי או יחסי הורה-ילד במובנם המהותי, למצער לא ברמה הנדרשת לצורך הענקת מעמד מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר לוקחים בחשבון שעותר 3 עזב את העותר בסמוך לאימוצו, בהיותו כבן 18 ולא חי יחד אתו או עם עותרת 2 במשך כשש שנים. התנהלות מעין זו מעוררת תהייה רבתית על אודות קשרי המשפחה בן העותר לבין עותר 3.
37. אכן, העותרים ביקשו לפרש את הוראות הנוהל באופן שבדיקת טיב האימוץ הנדרשת במסגרתן מוגבלת רק לתקופה שקדמה להליך האימוץ. דא עקא, להבחנה זו בין התקופה שקדמה להליך האימוץ לבין התקופה העוקבת, אין כל אחיזה בלשון החוק או הנוהל. היא גם לא עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 4א(א) לחוק השבות או עם השכל הישר. על כן דינה להידחות, כפי שיוסבר להלן.
38. כאמור תכליתו של סעיף 4א לחוק השבות, המרחיב את מעגל הזכאות לשבות ובתוך כך מעודד יהודים לעלות לישראל מבלי לוותר על אחדות משפחתם, מושגת רק אם מדובר בקשרי משפחה כנים ואמיתיים במובנם המהותי. בהתאם לכך, ההתחקות אחר טיבם ואופיים של קשרי המשפחה שמכוחם מתבקש המעמד, תיעשה בהתאם למכלול הנסיבות, ולעניין זה אין כל טעם מהותי בהבחנה מלאכותית על ציר הזמן בין התקופה שקדמה להליך האימוץ לבין התקופה שלאחר מכן.
39. אופיו של הקשר המשפחתי והתנהלות הילד וההורה בתקופה שלאחר הליך האימוץ, עשויים להיות בגדר נסיבות רלוונטיות בשני מישורים:
40. במישור הראשון, הן עשויות ללמד על כנות האימוץ במבט צופה פני עבר. דהיינו, על טיב הקשר המשפחתי בתקופה שקדמה להליך האימוץ, כל שכן במקרים כבענייננו שבהם ישנה עמימות ראייתית ביחס לתקופה זו. כך, במקרה דנא, העובדה כי עותר 3 עלה לישראל כדי לחיות בקרבת בנו הביולוגי, שעה שהותיר את העותר באוזבקיסטן, תחילה עם אמו ולאחר מכן בגפו, וזאת למשך שנים רבות – עשויה ללמד במידה בלתי מבוטלת על אי-כנות האימוץ ועל האופן שבו הוא ראה את טיב הקשר ביניהם במועד האימוץ. במישור השני, הן עשויות ללמד על כנות האימוץ בהווה, בנקודת הזמן שבה מוגשת הבקשה לקבלת מעמד. היינו, גם אם היה עולה בידי מבקש המעמד לשכנע כי בעבר התקיים בינו לבין בן משפחתו היהודי תא משפחתי ממשי, בכך לא סגי. כאמור, זכותו של מבקש המעמד מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות אינה עומדת כשלעצמה, אלא נובעת מזכותו העצמאית של בן משפחתו היהודי. לפיכך, גם אם התקיימו בעבר קשרי משפחה כנים ואמיתיים, משעה שקשרים אלה אינם מתקיימים במועד הבקשה לקבלת מעמד, הרי שהענקת זכאות לשבות במקרים כגון אלה אינה מגשימה את תכליתו של סעיף 4א לחוק השבות, שהיא כאמור עידוד יהודים לעלות לישראל מבלי לנטוש את בני משפחתם בנֵכָר. יפים לעניין זה דברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין בעניין סמוילוב: