פסק-דין
השופט ד' מינץ:
1. לפנינו עתירה שעניינה בקשת העותרים כי תוענק לעותר 1 (להלן: העותר) אזרחות ישראלית מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות).
הרקע לעתירה
2. עותר 3 הוא יהודי שנישא לעותרת 2 בשנת 1994 באוזבקיסטן, זאת לאחר מספר שנים שבה ניהלו זוגיות מבלי שהיו נשואים זה לזו באופן רשמי. בשנת 1998 עלה עותר 3 לבדו לישראל ובשנת 2004 עלתה גם עותרת 2. עלייתה של עותרת 2, שאיננה יהודייה, התאפשרה מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות בהיותה בת זוג של יהודי.
3. העותר, יליד שנת 1979, הוא בנה הביולוגי של עותרת 2 ובנו המאומץ של עותר 3. העותר אזרח אוזבקיסטן ושם נמצא מרכז חייו. הוא נשוי ואב לקטין יליד שנת 2008. בשנת 1998 הגיש העותר לנציגות ישראל באוזבקיסטן בקשה לעלות לישראל מכוח היותו ילד מאומץ של יהודי, אך בקשתו נדחתה (להלן: הבקשה הראשונה). במהלך שנת 2007 ביקר העותר בישראל לראשונה באמצעות אשרת תייר, ועד שנת 2014 נכנס לישראל במספר מועדים לביקורים נוספים. כמו כן, במהלך שנת 2014 הוא הגיש – לראשונה מאז הגשת הבקשה הראשונה משנת 1998 – מספר בקשות עלייה נוספות, אשר נדחו בזו אחר זו, בין היתר בשל כך שהוא לא נכח בארץ בישראל באופן רציף בעת הטיפול בבקשות (להלן: הבקשות משנת 2014).
4. ביום 13.1.2015 התייצב העותר בלשכת משיב 2 (להלן: המשיב) והגיש בקשה נוספת לקבלת מעמד עולה מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות (להלן: הבקשה השנייה). ביום 21.5.2015 ניתנה החלטת המשיב שדחתה את הבקשה. שני נימוקים ניתנו בהחלטת הדחייה: האחד, כי הליך אימוצו של העותר על ידי עותר 3 הושלם רק כחודש ימים בטרם הגיעו לגיל 18; השני, כי הוא נכנס לישראל לראשונה רק בשנת 2007, מספר שנים לאחר עלייתם של אמו, עותרת 2, ושל אביו המאמץ, עותר 3, שמכוחו התבקשה הזכאות.
5. על החלטה זו הגיש העותר ערר, במסגרתו נטען כי עותר 3 שימש עבורו הלכה למעשה כְּאָב במשך כ-13 שנים, עוד בטרם הושלם הליך האימוץ הפורמאלי בעניינו. לטענתו, אף על פי שעותרים 2 ו-3 נישאו באופן רשמי זה לזו רק בשנת 1994 והליך האימוץ שלו הושלם בשנת 1997, השניים ניהלו קשר זוגי וחיו יחד עוד משנת 1984. כן נטען כי עותר 3 גמל בליבו לאמץ את העותר מיד לאחר שנשא את עותרת 2 לאישה בשנת 1994, אך הליך האימוץ התמשך עד לשנת 1997 רק בשל קשיים שהיו כרוכים באיתור אביו הביולוגי של העותר לצורך קבלת הסכמתו לאימוץ. עוד נטען כי העותר ועותר 3 שמרו על קשר גם בשנים שלאחר שנפרדו דרכיהם מפאת עלייתו של עותר 3 לישראל.
6. לאחר שערך המשיב ראיונות לעותרים ובחן את המסמכים שהומצאו על ידם לאישוש טיב הקשר ביניהם, נדחה הערר ביום 22.6.2016. זאת על יסוד העובדה כי העותר אומץ על ידי עותר 3 בהיותו על סף בגירוּת, וכי זמן קצר לאחר האימוץ, עותר 3 עלה לבדו לישראל ומאז לא התקיים ביניהם תא משפחתי של ממש. נסיבות אלו, לגישת המשיב, מקימות חשש כי הליך האימוץ בוצע אך ורק במטרה להקנות לעותר מעמד של עולה, ואין המדובר באימוץ כן ואמיתי.
7. על רקע האמור, ביום 11.7.2016 הוגשה העתירה שלפנינו למתן צו על תנאי המופנה כלפי המשיב לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל ההחלטה שלא להעניק לעותר מעמד של עולה. לצד זאת הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים שיורה למשיב להימנע מהרחקת העותר מישראל או מנקיטת כל צעד נגדו עד להכרעה בעתירה.
8. לשלמות התמונה יצוין כי בנסיבות מצערות, ביום 5.9.2016 נהרג עותר 3 בתאונה קשה במסגרת עבודתו כפועל בניין בישראל. בעקבות זאת, ביום 8.9.2016 החליט המשיב להקנות לעותר רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, מטעמים הומניטריים.
העתירה למתן צו על תנאי והבקשה למתן צו ביניים
9. לטענת העותרים, עומדת לעותר "זכות כפולה" להענקת מעמד של עולה מכוח חוק השבות: ראשית, מכיוון ששעה שהרשויות באוזבקיסטן הכירו בו באופן רשמי כיהודי, עומדת לו זכות "עצמאית" לעלות לישראל מכוח סעיף 2(ב) לחוק השבות; שנית, משהושלם הליך אימוצו על ידי עותר 3 ביום 10.3.1997, הוא בא בגדר "ילד של יהודי" ועל כן עומדת לו זכות עלייה מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות. נטען כי העותרים הניחו לפני המשיב תשתית ראייתית המבססת את האימוץ, ובכלל זה החלטה המאשרת את האימוץ (החלטה מיום 10.3.1997 שניתנה על ידי ראש המועצה של אזור יאקסראיסקי בעיר טשקנט שבאוזבקיסטן, להלן: החלטת האימוץ); תעודת לידה מתוקנת שבה נרשם עותר 3 כאביו של העותר; תעודת אימוץ; ואישורים נוספים.
10. זאת ועוד, מלבד עמידתו של העותר בתנאים הסטטוטוריים הקבועים בסעיף 4א(א) לחוק השבות, נטען כי מתקיימים בעניינו גם התנאים המפורטים בנוהל מספר 5.2.0007 של רשות האוכלוסין וההגירה ("נוהל הטיפול במתן מעמד לקטין שאומץ ע"י זכאי שבות בטרם העליה", להלן: הנוהל). אמנם, קיומה של סמיכות זמנים בין מועד האימוץ לבין מועד הגשת הבקשה לעלייה או לבין הגיעו של המאומץ לגיל בגרות, מחייבת על פי הנוהל בדיקה מעמיקה של כנות האימוץ. אולם, ראשית, הפסיקה פירשה את הנוהל באופן שיש לערוך בחינה קפדנית של כנות האימוץ רק במקרים שבהם האימוץ נעשה עד שנה לפני העלייה לארץ. זאת בעוד שבמקרה דנן הליך האימוץ החל בשנת 1994, ואילו התמשכותו עד לשנת 1997 נגרמה אך בשל קשיים מעשיים באיתור האב הביולוגי של העותר לצורך הסכמתו לאימוץ; שנית, גם אם האימוץ הפורמלי הושלם רק בשנת 1997, בסמוך למועד הגיעו לגיל בגרות ולהגשת הבקשה לקבלת מעמד של עולה, הקשר ההורי המהותי בין עותר 3 לבין העותר לא נוצר בשנה שקדמה לתקופה זו, אלא מדובר בקשר הורי בלתי פורמלי שנמשך החל משנת 1984, עת החלו עותרים 2 ו-3 לחיות יחדיו ולנהל זוגיות משותפת. קיומו של קשר משפחתי מהותי כאמור הוכח, כך נטען, הן באמצעות הצגת תמונות משותפות של העותרים והן כעולה מהראיונות שנערכו עמם על ידי נציגי המשיב.
11. באשר לתקופה שלאחר דחיית הבקשה הראשונה בשנת 1998 והפירוד שנוצר בין העותר שנותר באוזבקיסטן, תחילה לבין עותר 3 שעלה לישראל בשנת 1998 ואחר כך לבין עותרת 2 שעלתה לישראל בשנת 2004, נטען כי אין בסיס לטענת המשיב לפיה לא התנהל תא משפחתי בין העותרים בתקופה זו. כן נטען כי אין לאפשר למשיב לדחות את הבקשה השנייה בתואנה כי התא המשפחתי חדל מלהתקיים, שעה שהדבר נגרם אך בשל החלטת המשיב לדחות את הבקשה הראשונה שלא כדין. כך או אחרת, לגישת העותרים, יש לבחון את טיב הקשר בין בני משפחה ובעיקר בין העותר לבין עותר 3, בתקופה שקדמה להליך האימוץ, ולא בתקופה שלאחר השלמת ההליך.
12. על כן, הפנו העותרים טענות רבות במישור המינהלי נגד החלטת המשיב בעניינם. נטען בין היתר כי נפלו פגמים רבים בהליך קבלת ההחלטות; כי הן לא בוססו על תשתית עובדתית מספקת; כי המשיב התעלם מהראיות שהונחו לפניו; כי הן לקוניות באופן שאינו מקיים את חובת ההנמקה המוטלת על רשות מינהלית; כי המשיב הסתמך על טעמים זרים; וכי מדובר בהחלטות החורגות ממתחם הסבירות.
תגובת המשיב
13. המשיב טען מנגד כי בנסיבות המקרה לא קמה עילה להתערבות בהחלטתו, מכאן שדין העתירה והבקשה למתן צו ביניים להידחות. יצירת קשר משפחתי עם יהודי אינה מקימה אוטומטית זכות לשבות. לשם קבלת זכות לשבות יש להצביע על קשר משפחתי מהותי. לנוכח סמיכות הזמנים בין מועד אימוצו של העותר לבין המועד שבו הגיש את הבקשה הראשונה לקבלת מעמד בישראל, ובשים לב לכך שהאימוץ נעשה על סף הגיעו לגיל בגרות, ניכר כי האימוץ נעשה בעיקר כדי לזכות במעמד, ולא מתוך זיקה משפחתית אמיתית. לפיכך, מוטל על כתפיו של העותר נטל מוגבר לשכנע בדבר כנות האימוץ, ולא עלה בידו להרים נטל זה. נטען כי אף אם התקיים קשר כלשהו בין העותר לבין עותר 3 בשנים שלפני הליך האימוץ, לא הוכח טיבו. כמו כן, סמוך לאחר השלמת האימוץ עלה עותר 3 לישראל בעוד שהעותר נותר באוזבקיסטן, תחילה עם אמו ולאחר מכן בגפו. החל ממועד זה ועד למועד שבו הוגשה הבקשה השנייה, לא התקיים בין השניים תא משפחתי ממשי במשך כ-16 שנים. בנסיבות אלו החשש מתעצם כי לא מדובר באימוץ כן ואמיתי.
14. בנוסף, קיימת אי-בהירות באשר למועד הגשת הבקשה הראשונה ובאשר למניעים שעמדו בבסיס הליך האימוץ. בהקשר זה הפנה המשיב לסתירות לכאורה בדברי העותרים במסגרת ראיונות שנערכו עמם. הוטעם כי בקשת העותרים נבחנה לפני ולפנים וניתנה להם ההזדמנות לצרף ראיות ומסמכים המאששים את קיומו של אימוץ ממשי. משלא השכילו לשכנע בכך, נדחתה בקשתם כדין ואין מקום להתערבות.
15. נוסף על האמור, טען המשיב כי בבחינת מכלול הנסיבות יש להביא בחשבון שניתן לעותר מעמד של תושב ארעי בישראל מטעמים הומניטריים, דבר המהווה ממילא פתרון הולם בעניינו.
16. לאחר מספר הצעות לפשרה מטעם המשיב, שלא צלחו, ביום 3.7.2017 נערך דיון בעתירה. בהחלטה מאותו יום הוצא צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תוענק לעותר אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, וכן ניתן צו ביניים לפיו תיאסר הרחקתו של העותר מישראל עד למתן פסק הדין בעתירה.
ההליך לאחר מתן צו על תנאי
17. בתצהיר התשובה לצו על תנאי, הדגיש המשיב כי עניינו של העותר הובא לפני שר הפנים, שהחליט להעניק לעותר מעמד של תושב קבע מטעמים הומניטריים. זאת, בצירוף לעובדה כי העותר כבר שוהה בישראל באשרת תושב ארעי מזה כשנה, מביאים לכך שבתוך שנתיים הוא יוכל להגיש בקשה לקבלת אזרחות לפי חוק האזרחות, התשי"ב-1952. בכך ניתן לעותר פתרון הולם והעתירה מתייתרת מבחינה מעשית. לגופו של עניין, חזר המשיב על טענותיו המפורטות מעלה. בתשובתו הוא עמד על הצורך של מדינת ישראל להתמודד עם התופעה ההולכת וגוברת של נסיונות לקבלת מעמד אזרח בישראל בטענות כזב. מכאן חשיבותה הרבה של הבחינה הקפדנית בדבר קיומו של קשר משפחתי מהותי בין הילד המאומץ לבין ההורה המאמץ שמכוחו מוגשת הבקשה למעמד. שמא, לשיטת המשיב, כל נישואי הורה ביולוגי שאינו זכאי לשבות, עם זכאי לשבות, יקנו אוטומטית אזרחות לילדיו הקטינים של ההורה שאינו זכאי כאמור, כל עוד הם גרים עמו. תוצאה זו עומדת בסתירה לתכלית חוק השבות.
18. ביום 15.11.2017 נערך לפנינו דיון נוסף בעתירה, בו הצדדים חזרו על טענותיהם. במהלך הדיון עלה חוסר בהירות באשר למסמכים המתורגמים השונים שצורפו לעתירה. כך, התגלו סתירות לכאוריות בין המצוין במסמכים השונים באשר לתאריך הלידה של העותר, שם משפחתה של עותרת 2 והמועד שבו שונו שמות הורי העותר בעקבות האימוץ. כן עלתה סתירה לכאורית נוספת בין המסמכים השונים מטעם הרשויות האוזבקיות באשר למועד שבו ניתנה החלטת האימוץ (שכונתה על ידי העותר "פסק הדין לאימוץ"). כך, במסמך שכותרתו "העותק הארכיוני של החלטת ראש המועצה" (החלטת האימוץ) מצוין כי החלטה זו ניתנה ביום 10.3.1997, בעוד שבמסמך שכותרתו "אישור על אימוץ" מטעם "רפובליקה אוזבקיסטן" צוין כי החלטת האימוץ ניתנה ביום 10.8.1997. בנוסף, במסמך אחר שכותרתו "אישור" מטעם "מחלקת רישום צווי מעמד אזרחי" צוין כי החלטת האימוץ ניתנה ביום 10.9.1997. לפיכך, בסיום הדיון ניתנה החלטה המורה לעותרים להגיש הודעת הבהרה בנוגע לסתירות המפורטות. במסגרת הודעת ההבהרה התבקשו העותרים לפרט גם את המועד המדויק שבו הוגשה הבקשה לאימוץ העותר ואת הסיבות לעיכוב הטיפול בה, ככל שאכן חל עיכוב כאמור, לרבות התייחסות לשאלה האם אכן היה קושי באיתור האב הביולוגי של העותר לצורך השלמת ההליך.
19. בהודעת הבהרה מיום 14.12.2017 הסבירו העותרים את הסתירות לעיל, אם כי לא התייחסו לסתירות ביחס למועד המדויק שבו ניתנה החלטת האימוץ. לעניין מועד הגשת הבקשה לאימוץ העותר והתמשכות ההליך, ציינו העותרים כי היא הוגשה ביום 14.5.1994, מספר חודשים לאחר נישואי עותרים 2 ו-3. לטענתם, ההליך הושלם רק בחודש מרץ 1997 בשל "אריכות הליכי האימוץ במדינת אוזבקיסטן ולאור הקשיים לאתר את אביו הביולוגי של העותר לשם קבלת הסכמתו לאימוץ".
20. תגובת המשיב הוגשה ביום 11.1.2018. המשיב לא השיג על הסברי העותרים באשר לסוגיית תאריך הלידה של העותר, שמה של עותרת 2 ומועד רישום שמות ההורים. עם זאת, צוין, כי לא הובהרה הסתירה לגבי המועד שבו ניתנה החלטת האימוץ. מדובר בסתירה מהותית בין האמור בשלושה מסמכים "רשמיים" שונים מטעם הרשויות האוזבקיות, שעליהם נשענים העותרים בביסוס האימוץ הפורמלי. שנית, התייחסות העותרים באשר למועד הגשת הבקשה לאימוץ והסיבות לשיהוי העיכוב בה, לא נתמכה בתשתית ראייתית כלשהי ואף לא בתצהיר מטעם אביו הביולוגי של העותר.
דיון והכרעה
21. לאחר עיון בעתירה על נספחיה, בתגובות המשיב ובהודעות ההבהרה, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת המשיב אשר מצדיק את התערבותנו. על כן דעתי היא כי דין העתירה להידחות תוך ביטול הצו על תנאי שניתן, וכך אציע לחבריי שנעשה.
22. סעיף 1 לחוק השבות קובע כי כל יהודי זכאי לעלות לישראל. על פי סעיף 4ב לחוק השבות, "יהודי" הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר, ושאינו בן דת אחרת. באמצעות הגדרה אובייקטיבית זו של המונח "יהודי", תוך זניחת היסוד הסובייקטיבי, ביקש המחוקק לשמור על אחדות העם היהודי על פי המסורת המקובלת (בג"ץ 6247/04 גורודצקי נ' שר הפנים, פסקאות 27-25 ו-33 (23.3.2010) (להלן: עניין גורודצקי); בג"ץ 2355/98 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 756-755 (1999) (להלן: עניין סטמקה)). לטענת העותר, הואיל וחוק השבות מקנה לכל יהודי זכות לעלות לישראל, ומאחר שרשויות אוזבקיסטן הכירו בו כ"יהודי לכל דבר ועניין", עומדת לו זכות "עצמאית" לשבות מכוח היותו יהודי. אלא שלטענה זו אין על מה שתסמוך. העותר לא נולד לאם יהודייה וגם לא נטען כי התגייר, כך שאינו עונה להגדרה "יהודי" כמשמעותה בסעיף 4ב לחוק השבות. לעניין זה אין נפקא מינה אם רשויות אוזבקיסטן, או כל רשות זרה אחרת, הכירו בו כיהודי אם לאו. די בכך אפוא כדי לדחות את טענתו לקבלת מעמד של עולה מכוח חוק השבות בהיותו יהודי.