37. אכן, העותרים ביקשו לפרש את הוראות הנוהל באופן שבדיקת טיב האימוץ הנדרשת במסגרתן מוגבלת רק לתקופה שקדמה להליך האימוץ. דא עקא, להבחנה זו בין התקופה שקדמה להליך האימוץ לבין התקופה העוקבת, אין כל אחיזה בלשון החוק או הנוהל. היא גם לא עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 4א(א) לחוק השבות או עם השכל הישר. על כן דינה להידחות, כפי שיוסבר להלן.
38. כאמור תכליתו של סעיף 4א לחוק השבות, המרחיב את מעגל הזכאות לשבות ובתוך כך מעודד יהודים לעלות לישראל מבלי לוותר על אחדות משפחתם, מושגת רק אם מדובר בקשרי משפחה כנים ואמיתיים במובנם המהותי. בהתאם לכך, ההתחקות אחר טיבם ואופיים של קשרי המשפחה שמכוחם מתבקש המעמד, תיעשה בהתאם למכלול הנסיבות, ולעניין זה אין כל טעם מהותי בהבחנה מלאכותית על ציר הזמן בין התקופה שקדמה להליך האימוץ לבין התקופה שלאחר מכן.
39. אופיו של הקשר המשפחתי והתנהלות הילד וההורה בתקופה שלאחר הליך האימוץ, עשויים להיות בגדר נסיבות רלוונטיות בשני מישורים:
40. במישור הראשון, הן עשויות ללמד על כנות האימוץ במבט צופה פני עבר. דהיינו, על טיב הקשר המשפחתי בתקופה שקדמה להליך האימוץ, כל שכן במקרים כבענייננו שבהם ישנה עמימות ראייתית ביחס לתקופה זו. כך, במקרה דנא, העובדה כי עותר 3 עלה לישראל כדי לחיות בקרבת בנו הביולוגי, שעה שהותיר את העותר באוזבקיסטן, תחילה עם אמו ולאחר מכן בגפו, וזאת למשך שנים רבות – עשויה ללמד במידה בלתי מבוטלת על אי-כנות האימוץ ועל האופן שבו הוא ראה את טיב הקשר ביניהם במועד האימוץ. במישור השני, הן עשויות ללמד על כנות האימוץ בהווה, בנקודת הזמן שבה מוגשת הבקשה לקבלת מעמד. היינו, גם אם היה עולה בידי מבקש המעמד לשכנע כי בעבר התקיים בינו לבין בן משפחתו היהודי תא משפחתי ממשי, בכך לא סגי. כאמור, זכותו של מבקש המעמד מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות אינה עומדת כשלעצמה, אלא נובעת מזכותו העצמאית של בן משפחתו היהודי. לפיכך, גם אם התקיימו בעבר קשרי משפחה כנים ואמיתיים, משעה שקשרים אלה אינם מתקיימים במועד הבקשה לקבלת מעמד, הרי שהענקת זכאות לשבות במקרים כגון אלה אינה מגשימה את תכליתו של סעיף 4א לחוק השבות, שהיא כאמור עידוד יהודים לעלות לישראל מבלי לנטוש את בני משפחתם בנֵכָר. יפים לעניין זה דברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין בעניין סמוילוב:
"קשרי המשפחה האמורים בסעיף 4א שלחוק השבות מייסדים עצמם על קיומו של תא משפחתי אמיתי, ותכליתם היא לסלול את הדרך לפני יהודי המבקש לעלות ארצה עם בני משפחתו. כך – ולא מעבר לכך. במסקנה נדרשת מכאן נאמר כי בהתפרק התא המשפחתי – עם פירוק הנישואין ומשמבוטל האימוץ – לא עוד מתקיימת התכלית שביסוד הוראת סעיף 4א שלחוק, וממילא אין להכיר בבני המשפחה – שמא נאמר: בני משפחה לשעבר – כבני משפחה לעניינה של שבות; כך, אף אם פורמאלית נותרו אלה בני משפחתו של יהודי, למשל משום שהליך הגירושין טרם נסתיים..." (שם, פסקה 12. ראו והשוו בשינויים המחייבים: בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6) 289, פסקה 7 (2002))
41. יובהר כי אמנם דברים אלה התייחסו בעניין סמוילוב למקרה שבו התא המשפחתי חדל מלהתקיים בשל הליך גירושין, בשונה מנסיבות המקרה דנן. אולם, אין בכך כדי לשנות מהקביעה המהותית, לפיה בשלב בחינת טיב הקשר המשפחתי או כנות האימוץ, יש להביא בחשבון את מכלול הנסיבות הצריכות לעניין במועד בחינת בקשת המעמד. אין כל הצדקה עניינית, תכליתית או לשונית לכך שבחינה זו תוגבל רק לתקופה שעובר להליכי יצירת הקשר המשפחתי.
42. ויודגש, הגם שפרידה ממושכת עשויה להצביע על היעדרו של התא משפחתי, או התפרקותו ככל שהיה קיים לפני כן, אין בכך כדי להוות כלל גורף והעניין ייבחן על פי הנסיבות הפרטניות של כל מקרה ומקרה. כך למשל, תיתכן מסקנה שונה כאשר הפירוד לא נבע מבחירה אלא מכורח הנסיבות. כגון קשיים כספיים, הישארות מחוץ לישראל לצורך טיפול בבן משפחה חולה וכיוצא באלה (עניין לזרב, פסקה 16; עניין סמוילוב, פסקה 14). בהקשר זה טענו העותרים, כי נאלצו להתנתק אלו מאלו בשנת 1998 בעקבות החלטתו של המשיב לדחות את בקשתו הראשונה של העותר לעלייה לישראל. אולם, איני סבור כי בענייננו הפירוד בין העותרים נבע מכורח הנסיבות בלבד. מדבריו של עותר 3 בראיון שנערך עמו ביום 18.2.2016, עולה כי הוא עלה לישראל בשנת 1998 תוך שהוא מותיר באוזבקיסטן את העותר ואת עותרת 2, כדי להצטרף לדניס, בנו הביולוגי שגר בישראל באותה עת (פרוטוקול ראיון האב, עמ' 4). התנהלות זו מעוררת שאלות לענייננו. כמו כן, ככל שעותר 3 אכן היה חייב לעלות לישראל בשנת 1998, לא הוצג כל הסבר המניח את הדעת ביחס לשאלה מדוע העותר לא ביקר בישראל עד לשנת 2007, ואף לא הגיש כל בקשה נוספת לעלות עד לשנת 2014. עיון בפרוטוקול הראיונות שנערכו עם עותרים 2 ו-3 אף מעלה סתירה בדבריהם בעניין זה. כך, בעוד שעותר 3 ציין כי העותר לא ביקר בישראל כי "לא היו נותנים לו אשרת כניסה לישראל עד שהוא לא התחתן" (פרוטוקול ראיון האב, עמ' 4), עותרת 2 השיבה על שאלה זו כי העותר לא נכנס לארץ כי הוא "קיבל צו גיוס לצבא. הייתי חייבת להישאר אתו" (פרוטוקול ראיות האם, עמ' 9). לא זו בלבד אפוא שתשובותיהם של העותרים אינן עולות בקנה אחד זו עם זו, אלא שגם לא הוצגה כל ראיה לאישוש הסיבות שצוינו.
43. העולה מן המקובץ אפוא, כי העותרים לא הציגו תשתית ראייתית מספקת לבסס את כנות אימוצו של העותר על ידי עותר 3. לא שוכנעתי כי התקיים תא משפחתי ממשי מן הבחינה המהותית בתקופה שלפני השלמת הליך האימוץ הפורמלי, ואף אם נניח כי התקיים תא משפחתי כאמור בתקופה הקודמת להליך האימוץ – והדבר מוטל בספק רב – בנסיבות המקרה נראה כי תא משפחתי מעין זה לא התקיים במשך כ-16 שנים בתקופה שלאחר השלמת הליך האימוץ ובטרם הוגשה הבקשה השנייה מושא העתירה. לפיכך, אין לי אלא להחזיק אחר החלטת המשיב. דעתי היא כי החלטה זו ניתנה כדין ולא מצאתי כי נפל בה כל פגם המצדיק את התערבותנו.
44. בנוסף לכל האמור, לנוכח העובדה שהמשיב העניק לעותר מעמד של תושב קבע, לא מן הנמנע שבעוד זמן לא רב, העותר ממילא יזכה לקבל את מבוקשו – אזרחות ישראלית.
45. סיכומו של דבר: לוּ תישמע דעתי, תידחה העתירה ובהתאם יבוטלו הצו על תנאי וצו הביניים שניתנו ביום 3.7.2017. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה ח' מלצר:
אני מסכים.
המשנה לנשיאה
השופטת ע' ברון:
אני מצרפת את הסכמתי לתוצאה שאליה הגיע השופט ד' מינץ, בהינתן הנסיבות כפי שהיטיב חברי לפרט.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.
ניתן היום, ט' באייר התשע"ח (24.4.2018).
המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט