23. אולם, חרף העובדה כי העותר בענייננו אינו עונה להגדרת "יהודי" על פי חוק השבות, אין בכך כדי לסתום את הגולל על פני אפשרותו לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק זה. סעיף 4א לחוק השבות, העומד במוקד העתירה, חורג מההגדרה האובייקטיבית והממעטת שבסעיף 4ב. הוא מרחיב את היקף גבולותיה של זכות השבות כך שתחול גם על בני משפחה של יהודי, על אף שאינם יהודים בעצמם. כך קובע סעיף 4(א):
"4א(א) הזכויות של יהודי לפי חוק זה והזכויות של עולה לפי חוק האזרחות, תשי"ב-1952, וכן הזכויות של עולה לפי כל חיקוק אחר, מוקנות גם לילד ולנכד של יהודי, ולבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; להוציא אדם שהיה יהודי והמיר דתו מרצון."
24. בית משפט זה עמד לא אחת על פירושו ה"לשוני דינמי" והתכליתי של סעיף 4א האמור, ועל יחסי הגומלין בינו לבין סעיף 4ב (בג"ץ 8030/03 סמוילוב נ' שר הפנים, פ"ד נח(6) 115, פסקה 10 (2004) (להלן: עניין סמוילוב); עניין סטמקה, עמ' 749). בעוד שהגדרת יהודי על פי סעיף 4ב עוסקת בהגדרת יהודי לפי ההלכה היהודית, סעיף 4א(א) לחוק השבות מרחיב כאמור את מעגל הזכאים לשבות. ביסוד חקיקתו עמד החשש כי יהודי התפוצות, אשר יצרו קשרי משפחה עם מי שאינם יהודים, יימנעו מלעלות לישראל ככל שהדבר יהא כרוך בפירוק התא המשפחתי שלהם. על כן, באמצעות סעיף 4א(א) ביקש המחוקק לנטרל את התמריץ השלילי לעלייתם של אלה ארצה, אגב הקניית מעמד של עולים לבני משפחתם שאינם יהודים (בג"ץ 3203/10 שטה נ' שר הפנים, פסקה 9 (20.8.2013); בג"ץ 1188/10 פוזרסקי שר הפנים, פסקה 25 (31.7.2013) (להלן: עניין פוזרסקי); עניין גורודצקי, פסקה 33; עניין סטמקה, 756-755; בג"ץ 265/87 ברספורד נ' שר הפנים, פ"ד מג(4) 793, 835 (1989)). שילובם של שני סעיפים משלימים אלה מסייע בהגשמת התכלית העיקרית שבבסיס חוק השבות, שהיא עידוד יהודים החיים מחוץ לישראל לעלות ארצה תוך שמירה על אחדות משפחותיהם.
25. הזכות המוקנית אפוא מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות לבן המשפחה הלא יהודי, אינה עומדת כשלעצמה, אלא היא זכות הנגזרת מזכותו של בן משפחתו היהודי. לפיכך, ולנוכח התכלית שביסוד הסעיף כאמור, הרי שקשר משפחתי שנוצר עם יהודי אינו מקים מיניה וביה מעמד של עולה מכוח חוק השבות. זכות השבות תינתן רק לבני משפחה המקיימים תא משפחתי ממשי ומהותי עם יהודי, ולעניין זה אין די בסטטוס רשמי של היותם בני משפחה. לאמור: בחינת קשר גורל, ולא בחינה פורמלית (בג"ץ 7321/12 לזרב נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, פסקה 10 (19.4.2017) (להלן: עניין לזרב); עניין גורודצקי, פסקה 38; עניין סמוילוב, פסקה 10). גישה זו, לדוגמה, הנחתה את בית משפט זה בקבעו כי איש הנשוי באופן פורמלי לאישה יהודייה לא ייחשב בגדר "בן זוג" של יהודייה אם יתברר כי מדובר בנישואין פיקטיביים (ראו והשוו: ע"פ 3363/98 קניאז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 479, 489 (1999)).
26. העותר בענייננו (שאינו יהודי) ביקש כאמור לקבל מעמד של עולה מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות בהיותו ילדו המאומץ של עותר 3 (שהינו יהודי). מקרים כגון אלו מוסדרים בנוהל היוצא מנקודת הנחה כי התיבה "ילד [של יהודי]" שבסעיף 4א(א) האמור אוצרת בחובה גם את ילדו המאומץ של יהודי. כאמור, בחינת הזיקה המשפחתית לצורך הקניית מעמד מכוח הסעיף היא בחינה מהותית של קשר גורל. אם כך על דרך הכלל, מקל וחומר שנכונים הדברים שעה שבקשת המעמד נעשית מכוח קשר משפחתי שנוצר אגב אימוץ. כך, סעיף ב.4 לנוהל קובע כי יראו בילד שאומץ על ידי יהודי כילדו לעניין חוק השבות, ובלבד שתצורפנה ראיות התומכות במסקנה כי מדובר באימוץ כן ואמיתי, הכולל קשר רצוף עם המאמץ וכוונה ממשית ליחסי הורות. זאת, שמא ינוצל חוק השבות לרעה ויירקמו קשרי אימוץ מעושים רק לצורכי קבלת מעמד בישראל, דבר החותר כאמור תחת התכלית שביסוד סעיף 4א(א) לחוק השבות (עניין פוזרסקי, פסקה 29).
27. ברוח זו ממשיך הנוהל וקובע בסעיף ג.3 כי: "יש לשים לב למועד האימוץ – אם מדובר באימוץ שנעשה בסמוך להגשת הבקשה לעולה או באמור להגיע הקטין לבגרות – יש לבדוק לעומק את כנות האימוץ ע"מ לוודא כי האימוץ לא נעשה לשם הקניית זכאות לקטין למעמד בישראל, במקרים אלו יש להזמין את המאמצים לשימוע (אם המאומץ מעל גיל 12 יש לזמנו גם)." (ההדגשות הוספו – ד"מ). אם כן, סמיכות זמנים בין מועד האימוץ לבין מועד הגיע הקטין המאומץ לבגרות או מועד בקשתו לעלות, מהווה גורם "מחשיד" ביחס לכנות האימוץ (עניין לזרב, פסקה 12; עניין פוזרסקי, פסקה 22; בג"ץ 5020/08 פולטורצקי נ' מדינת ישראל, פסקה 17 לחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז (12.9.2013) (להלן: עניין פולטורצקי))). על כן במקרים מעין אלה יש לערוך בדיקה קפדנית באשר לטיב הקשר בין המאומץ לבין המאמץ.
28. בענייננו, נראה כי שני התנאים החלופיים המנויים בסעיף ג.3 לנוהל המאפילים על כנות האימוץ, מתקיימים גם יחד – הליך אימוצו של העותר הושלם חודשים ספורים בטרם הגיעו לגיל 18 ואף בטרם הוגשה הבקשה הראשונה לעלות לישראל. לכן, משילוב הוראות סעיפים ב.4 ו-ג.3 לנוהל דומה כי בקשת העותר לעלייה צריכה להיבחן בסטנדרט קפדני ביותר.
29. העותרים טענו כי אין תחולה לסעיף ג.3 לנוהל בנסיבות המקרה. הם הטעימו כי הליך האימוץ הושלם כחמישה חודשים בטרם הגיע העותר לגיל בגרות ולא כחודש כפי שטען המשיב. כן לשיטתם, המועד הרלוונטי לבחינת סמיכות הזמנים כאמור הוא מועד הגשת הבקשה לאימוץ, ולא מועד השלמת הליך האימוץ. נטען כאמור, כי הם פתחו בהליך האימוץ עם הגשת בקשתם הראשונית לכך ביום 14.5.1994, כשלוש שנים עובר להגיע העותר לגיל בגרות ולהגשת הבקשה הראשונה לעלייה. הליך האימוץ התמשך עד לשנת 1997 לא בגללם, אלא בשל סרבול כללי של הליכי אימוץ במדינת אוזבקיסטן ומשום שהיה קושי במציאות אביו הביולוגי של העותר לצורך קבלת הסכמתו לאימוץ.
30. דין טענות אלו להידחות. באשר לטענה הראשונה, ברי כי הליך האימוץ הושלם בסמיכות להגיע העותר לגיל 18, ולעניין זה אין נפקא מינה אם ההליך הושלם חמישה חודשים או חודש אחד לפני מועד זה. באשר לטענה השנייה, יש לציין שבדיון שנערך לפנינו ביום 15.11.2017 ציין בא-כוח המשיב, כי אילו הבקשה אכן הייתה מוגשת בשנת 1994 או בהיות העותר בן 16, "יכול להיות שהיינו מסתכלים על זה קצת בצורה אחרת" (פרוטוקול הדיון 15.11.2017, עמ' 5, שורות 22-16). כך או אחרת, טענת העותרים לפיה הגישו את הבקשה ביום 14.5.1994 וכי ההליך התעכב מהטעמים שצוינו, לא גובתה ולוּ בבדל של ראיה. הבקשה לא צורפה באופן שמאשש את מועד הגשתה, לא צורף תצהיר האב הביולוגי או כל ראיה אחרת שיש בה כדי לבסס ולוּ במעט את הסיבות הנטענות להתמשכות הליך האימוץ עד לשנת 1997.
31. ויוטעם, שאלת כנות האימוץ תיבחן על פי תשתית ראייתית המשתנה בהתאם לנסיבות כל מקרה לגופו (עניין לזרב, פסקה 12; עניין פולטורצקי, פסקה י"א; עניין סמוילוב, פסקה 14). בשלב הראשון הנטל רובץ לפתחו של מבקש המעמד להציג ראיות המבססות לכאורה את זכאותו (עניין פולטורצקי, פסקה ט"ו; בג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(1) 919, 929-928 (10.12.2003) (להלן: עניין מקסימוב); בג"ץ 10352/05 פסחוב נ' משרד הפנים, מינהל האוכלוסין (27.7.2008)). כן הובהר בפסיקה כי עוצמת הראיות הנדרשת בשלב זה עשויה להשתנות מעניין לעניין (עניין פולטורצקי, פסקה י"א). ככל שעמד המבקש בנטל הראשוני להבאת ראיות כאמור, תקום לו "חזקת הזכאות", אותה יסתור המשיב אם יציג ראיות מינהליות המקימות חשד מבוסס באשר לטיב האימוץ, לכל הפחות (עניין מקסימוב, עמ' 929-928). עוצמת הראיות המינהליות הנדרשות כדי לסתור את חזקת הזכאות, תלויה בין היתר "באיתנותה של חזקת הזכאות, שמידתה נגזרת מעוצמת הראיות המינהליות שהביא המבקש לביסוסה" (שם). בהקשר זה אוסיף כי במקרים כבענייננו, שבהם מתקיים אחד התנאים ה"מחשידים" המפורטים בסעיף ג.3 לנוהל, לא כל שכן כאשר מתקיימים שניהם גם יחד, לשם גיבוש חזקת הזכאות, יש להכביד את הנטל המוטל על כתפיו של מבקש המעמד לשכנע כי מדובר באימוץ כן ובכוונה ממשית ואמיתית ליחסי הורות.
32. ואכן, לאחר בחינת התשתית העובדתית שנפרשה לפנינו, עולים ספקות ממשיים באשר לקיומו של תא משפחתי ממשי בין העותר לבין עותר 3, ומכאן שלא נמצא כי העותרים עמדו בנטל האמור.
33. באשר לבחינת טיב הקשר בין העותר לבין עותר 3 בתקופה שקדמה להליך האימוץ. חומר הראיות שצורף לעתירה אומנם מצביע על קיומו של קשר כלשהו בין השניים, אך יש בסיס לטענת המשיב לפיה טיבו של קשר זה לא הוכח כדבעי. נטען כי עותרים 3-2 חיו יחד החל משנת 1984 ומאז שימש עותר 3 כאביו המאמץ בפועל של העותר. אלא שלא הובאה כל ראיה חותכת לכך. אדרבה, עותרים 3-2 נישאו זה לזו רק בשנת 1994, שנים בודדות בטרם הושלם הליך האימוץ. כל שצירפו העותרים לעניין זה הוא מספר תמונות משותפות של העותרים ושל דניס, בנו הביולוגי של עותר 3; תעודת אימוץ של העותר; החלטת האימוץ; מסמך אישור על אימוץ; מסמך אישור בדבר שינוי פרטי לידה לאחר האימוץ; מסמך רישום צו בדבר לידה.
34. ספק אם יש בראיות המתוארות כדי ללמד על כך שבכל התקופה שבין השנים 1984 ל-1998 התקיים בין העותר לבין עותרים 2 ו-3 תא משפחתי ממשי ויחסי הורות בין העותר לבין עותר 3, מן הבחינה המהותית. זאת ועוד, בדיון שנערך לפנינו ביום 15.11.2017 התבקש בא-כוח העותרים להבהיר את הסתירות הלכאוריות שעלו בחלק ממסמכי האימוץ שצורפו, וכך גם צוין בהחלטתנו מאותו יום. בהודעת ההבהרה מטעם העותרים מיום 14.12.2017 אכן יושבו חלק מהקשיים האמורים. ברם, בהודעה זו בלטה בחסרונה התייחסותם של העותרים לסתירה שתוארה ביחס למועד שבו ניתנה החלטת האימוץ. כאמור, בשלושה מסמכים שהוצגו על ידי העותרים כמסמכים רשמיים מטעם הרשויות באוזבקיסטן, מצוינים מועדים שונים וסותרים שבהם ניתנה החלטת האימוץ. המשיב אומנם לא חלק על עצם האימוץ להלכה אלא על האימוץ למעשה. אף על פי כן, סתירה זו – שלא זכתה להתייחסות העותרים – מעוררת קושי בדבר התשתית הראייתית, שממילא אינה איתנה. גם עיינתי בתמונות שצורפו בנספח 35 לעתירה, ואין בהן לבדן כדי לבסס את קיומו של קשר הורי בין העותר לבין עותר 3. לאור האמור, חרף טענת העותרים כי "הוצגו מטעמם מסמכים וראיות מנהליות רבות [...] המוכיחות מעבר לכל ספק, כי לא רק שהאימוץ של העותרים הינו כן ואמיתי, אלא אף שהתקיימו בין העותרים 1 ו-3 יחסי הורה וילד שנים רבות בטרם נישואי העותרים 3-2..." – עיון יסודי בחומר שצורף מעלה כי לא כך הם פני הדברים. כפי שהובהר לעיל, קיים ספק בלתי מבוטל בדבר טיבו של הקשר בין העותר לבין עותר 3 בתקופה שקדמה להליך האימוץ, שלגביה רב הנסתר על הגלוי.
35. נוסף על האמור, מגרסאות העותרים כפי שנמסרו בראיונות שנערכו עמם במשרדי המשיב ביום 18.2.2016, עולה ספק באשר למניעים שעמדו בבסיס האימוץ ואף בבסיס נישואיהם של עותרים 2 ו-3. כך, כאשר נשאל עותר 3 מדוע אימץ את העותר רק בשנת 1997 בעוד שלטענתו הוא מהווה עבורו כאב עוד משנת 1984, השיב כי: "רציתי שיהיה לנו אותו שם משפחה, הוא קרא לי אבא מהתחלה. אבל, בהתחלה, לא חשבנו על זה. רק כאשר התחלנו לדבר על עלייה לארץ, רצינו שגם אנטון יעלה יחד אתנו, שנעלה עם כל המשפחה. אני רציתי לשלוח אותו לארץ ללמוד, אך לא הייתה לי אפשרות כזאת" (נספח 32 לעתירה, פרוטוקול ראיון עם עותר 3 מיום 18.2.2016, עמ' 4 (להלן: פרוטוקול ראיון האב)). עותרת 2 השיבה על שאלה זו כך: "מ-1984 עד 1994 לא היינו נישואין בכלל. אחרי שהתחתנו, התחלנו את הליך האימוץ. לא יכולנו לאתר את הגרוש שלי (את אביו הביולוגי של אנטון) על מנת לקבל ממנו הסכמה לאימוץ. בגלל זה, כל ההליך לקח שנים" (נספח 32 לעתירה, פרוטוקול ראיון עם עותרת 2 מיום 18.2.2016, עמ' 9 (להלן: פרוטוקול ראיון האם)). במענה לשאלה מדוע התחתנו השניים רק כ-10 שנים מהמועד שבו החלו לחיות יחד, השיבה עותרת 2 כי "לא היה צורך בנישואין. רק כאשר הבן הגדול שלי נכנס לכלא וכדי לבקר אותו ביחד (אני ואלג) היינו צריכים להיות נישואין. אז, התחתנו" (פרוטוקול ראיון האם, עמ' 6). הנה כי כן, נראה כי גם אין בגרסאות העותרים בראיונות שנערכו עמם כדי לפזר את הערפל סביב טיבו של הקשר בין העותר לבין עותר 3 או לבסס את כנות האימוץ. כל שכן כאשר עולה מדבריהם כי האימוץ נעשה בעיקר לצורך קבלת מעמד בישראל, וכי ייתכן אף שהנישואין נעשו בשל מטרה משנית של ביקורם בבית הכלא בו נכלא בנה השני של עותרת 2.
36. הדיון עד כה התמקד בבחינת כנות האימוץ בתקופה שקדמה להליך האימוץ ולדחיית הבקשה הראשונה בשנת 1998. עם זאת, תחימת בחינת כנות האימוץ לתקופה זו מספקת תמונה חלקית בלבד. זאת, הואיל והיא אינה מביאה בחשבון את השתלשלות האירועים בתקופה שחלפה החל ממועד זה ועד להגשת הבקשות הנוספות משנת 2014 והבקשה השנייה משנת 2015, בחלוף כ-16-17 שנים. משנדחתה בקשתו הראשונה של העותר לעלות ארצה, עותר 3 עלה לבדו לישראל כדי לחיות בקרבת דניס, בנו הביולוגי. ביקורו הראשון של העותר בישראל אירע לא לפני שנת 2007, קרי, כ-9 שנים לאחר שעותר 3 הותירו באוזבקיסטן. על כן, אף אם קיימת אי-בהירות מסוימת באשר לטיב הקשר בין השניים בתקופה שקדמה להליך האימוץ ולבקשה הראשונה, שונים הם פני הדברים כאשר מביאים בחשבון את התקופה שלאחריה. בתקופה ממושכת זו, יש רגליים מוצקות מאוד לסברה כי השניים לא קיימו ביניהם תא משפחתי ממשי או יחסי הורה-ילד במובנם המהותי, למצער לא ברמה הנדרשת לצורך הענקת מעמד מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות. דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר לוקחים בחשבון שעותר 3 עזב את העותר בסמוך לאימוצו, בהיותו כבן 18 ולא חי יחד אתו או עם עותרת 2 במשך כשש שנים. התנהלות מעין זו מעוררת תהייה רבתית על אודות קשרי המשפחה בן העותר לבין עותר 3.