6. לאחר שערך המשיב ראיונות לעותרים ובחן את המסמכים שהומצאו על ידם לאישוש טיב הקשר ביניהם, נדחה הערר ביום 22.6.2016. זאת על יסוד העובדה כי העותר אומץ על ידי עותר 3 בהיותו על סף בגירוּת, וכי זמן קצר לאחר האימוץ, עותר 3 עלה לבדו לישראל ומאז לא התקיים ביניהם תא משפחתי של ממש. נסיבות אלו, לגישת המשיב, מקימות חשש כי הליך האימוץ בוצע אך ורק במטרה להקנות לעותר מעמד של עולה, ואין המדובר באימוץ כן ואמיתי.
7. על רקע האמור, ביום 11.7.2016 הוגשה העתירה שלפנינו למתן צו על תנאי המופנה כלפי המשיב לבוא וליתן טעם מדוע לא תבוטל ההחלטה שלא להעניק לעותר מעמד של עולה. לצד זאת הוגשה גם בקשה למתן צו ביניים שיורה למשיב להימנע מהרחקת העותר מישראל או מנקיטת כל צעד נגדו עד להכרעה בעתירה.
8. לשלמות התמונה יצוין כי בנסיבות מצערות, ביום 5.9.2016 נהרג עותר 3 בתאונה קשה במסגרת עבודתו כפועל בניין בישראל. בעקבות זאת, ביום 8.9.2016 החליט המשיב להקנות לעותר רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, מטעמים הומניטריים.
העתירה למתן צו על תנאי והבקשה למתן צו ביניים
9. לטענת העותרים, עומדת לעותר "זכות כפולה" להענקת מעמד של עולה מכוח חוק השבות: ראשית, מכיוון ששעה שהרשויות באוזבקיסטן הכירו בו באופן רשמי כיהודי, עומדת לו זכות "עצמאית" לעלות לישראל מכוח סעיף 2(ב) לחוק השבות; שנית, משהושלם הליך אימוצו על ידי עותר 3 ביום 10.3.1997, הוא בא בגדר "ילד של יהודי" ועל כן עומדת לו זכות עלייה מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות. נטען כי העותרים הניחו לפני המשיב תשתית ראייתית המבססת את האימוץ, ובכלל זה החלטה המאשרת את האימוץ (החלטה מיום 10.3.1997 שניתנה על ידי ראש המועצה של אזור יאקסראיסקי בעיר טשקנט שבאוזבקיסטן, להלן: החלטת האימוץ); תעודת לידה מתוקנת שבה נרשם עותר 3 כאביו של העותר; תעודת אימוץ; ואישורים נוספים.
10. זאת ועוד, מלבד עמידתו של העותר בתנאים הסטטוטוריים הקבועים בסעיף 4א(א) לחוק השבות, נטען כי מתקיימים בעניינו גם התנאים המפורטים בנוהל מספר 5.2.0007 של רשות האוכלוסין וההגירה ("נוהל הטיפול במתן מעמד לקטין שאומץ ע"י זכאי שבות בטרם העליה", להלן: הנוהל). אמנם, קיומה של סמיכות זמנים בין מועד האימוץ לבין מועד הגשת הבקשה לעלייה או לבין הגיעו של המאומץ לגיל בגרות, מחייבת על פי הנוהל בדיקה מעמיקה של כנות האימוץ. אולם, ראשית, הפסיקה פירשה את הנוהל באופן שיש לערוך בחינה קפדנית של כנות האימוץ רק במקרים שבהם האימוץ נעשה עד שנה לפני העלייה לארץ. זאת בעוד שבמקרה דנן הליך האימוץ החל בשנת 1994, ואילו התמשכותו עד לשנת 1997 נגרמה אך בשל קשיים מעשיים באיתור האב הביולוגי של העותר לצורך הסכמתו לאימוץ; שנית, גם אם האימוץ הפורמלי הושלם רק בשנת 1997, בסמוך למועד הגיעו לגיל בגרות ולהגשת הבקשה לקבלת מעמד של עולה, הקשר ההורי המהותי בין עותר 3 לבין העותר לא נוצר בשנה שקדמה לתקופה זו, אלא מדובר בקשר הורי בלתי פורמלי שנמשך החל משנת 1984, עת החלו עותרים 2 ו-3 לחיות יחדיו ולנהל זוגיות משותפת. קיומו של קשר משפחתי מהותי כאמור הוכח, כך נטען, הן באמצעות הצגת תמונות משותפות של העותרים והן כעולה מהראיונות שנערכו עמם על ידי נציגי המשיב.