יחד עם זאת, בפירוש חוזה בכלל וחוזה עבודה בפרט, הלשון אינה עומדת לבדה וניתן להעניק לה משמעות גם בשים לב לאופן התנהגותם של הצדדים. ובנוסף, חוזה עבודה יכול ויעשה בהתנהגות. לאור אלה, לא מן הנמנע כי ניתן לראות בהוראה זו בתוספת ההתנהלות רבת השנים משום הסכמה ל"מועד אחר" ב"חוזה העבודה". כך או כך, אין צורך שנקבע מסמרות. אם כי רצוי שלעתיד לבוא כתבי המינוי יהיו מפורשים יותר.
44. לאור האמור נניח כי בכתבי המינוי קיימת הוראה בדבר "מועד אחר" לתשלום השכר ועתה נפנה לפירוש סעיף 10.
"מועד אחר" לפי סעיף 10
45. האוניברסיטה טוענת כי סעיף 10 מאפשר לשני הצדדים להסכים על "מועד אחר" לתשלום השכר, יהיה אשר יהיה המועד. קבלת הפירוש לו טוענת האוניברסיטה עלולה להוביל לתוצאה לפיה המעסיק והעובד יסכימו למשל, כי השכר השעתי או השכר לפי יתר החלופות של הסעיף – יומי, שבועי או לפי כמות התוצרת (סוגי עובדים אלה יכונה יחד לצורך הנוחות – שכיר יום), ישולם כעבור חודשיים ממועד ביצוע העבודה. תוצאה זו היא תוצאה קשה, בהיותה טומנת בחובה אפשרות ניצול מצוקתו של עובד, והיא ממחישה את הקושי הטמון בפירוש סעיף 10 באופן לו טוענת האוניברסיטה. דומה שלא צריך להכביר מילים על כך שפירוש מילולי שכזה לסעיף 10 לחוק אינו מתיישב עם יתר הוראות החוק בעניין מועדי תשלום שכר ומנוגד לתכליתו של החוק. עיון בהוראות סעיפים 9 ו- 11 לחוק מעלה כי החוק נועד לקבוע "מגבלת זמן" לתשלום השכר. בפתח הצעת החוק נאמר כך:
"החוק המוצע מטרתו להעניק הגנה מקיפה לשכר עבודה, על מנת להבטיח כי השכר
ישולם לעובד במועדו ובמלואו, פרט לניכויים מותרים."
קשה להלום פירוש שתוצאתו פתיחת פתח לתשלום שכר באופן שישלול כל הגנה מן העובד בעניין מועד קבלת שכרו ובאופן שאינו מתיישב עם העיקרון המנחה העולה מסעיפי החוק הנוגעים למועד תשלום השכר.
בעניין גרינברג נדון מועד תשלום השכר למורים מחליפים שקיבלו את שכרם לפי שעות. תקנון שירות עובדי הוראה קבע כי שכרם ישולם במשכורת החודש שלאחר החודש בו בצעו את עבודתם. בית דין זה, מפי הנשיא סטיב אדלר, קבע כי הוראה זו לוקה בחוסר סבירות באשר היא אינה מתיישבת עם הוראות החוק ותכליתו להבטיח את תשלום השכר בסמוך לאחר העבודה. בית דין זה הוסיף וקבע, בהתייחס לטענת המדינה לפיה "צרכים תפעוליים" חייבו תשלום שכר במועד האמור, כי "התרופה המתבקשת למינהל משרד החינוך המתקשה לבצע את תשלומי שכרם של המורים המחליפים במועד קצר יותר, הנו שיפור המינהל ולא המשך הפגיעה בעובדיו, ...".
46. מנגד, קבלת טענת הארגון לפיה האפשרות לקבוע "מועד אחר" תהא רלוונטית רק להקדמת מועד תשלום השכר ביחס למועדי התשלום הקבועים בסעיף 10, הגם שיתכן והיא אפשרית לפי לשון הסעיף, מובילה לתוצאה מוקשית גם היא - חיוב מעסיקים לשלם שכר לשכיר יום המועסק בחלק מהחודש בתום מחצית החודש או לשלם לו שכר פעמיים בחודש (מקדמות ובסוף החודש), מטיל על המעסיקים נטל תפעולי לא קטן. זאת ועוד, בהעדר שוני מהותי ורלוונטי לעניין מועד התשלום בין שכיר יום ובין עובד חודשי נראה כי פירוש זה מעורר קושי. ודאי משמציאות החיים של היום מלמדת כי שכרו של שכיר היום במקומות עבודה רבים משולם אחת לחודש בדומה לאופן תשלומו לעובד חודשי.
47. על רקע האמור נראה לנו כי את הוראת סעיף 10 יש לפרש כך שבהעדר הסכמה על "מועד אחר", את שכרו של שכיר היום יש לשלם לפי המועדים הקבועים בסעיף 10 – בתום מחצית חודש לשכיר יום שעבד בחלק מהחודש או בתום החודש לשכיר יום שעבד במשך כל החודש וקיבל מקדמות. ואילו במקרה של הסכמה על מועד אחר בהסכם קיבוצי או בחוזה העבודה, ישולם השכר ב"מועד אחר" שהוסכם עליו, ובלבד שמועד זה אינו מנוגד לתכליתו ולהגיונו של החוק. לטעמינו בהיקש ממכלול ההוראות הרלוונטיות של החוק, ה"מועד האחר" עליו רשאים המעסיק והעובד להסכים במפורש אינו יכול לעלות על תום החודש במהלכו בוצעה העבודה. הסכמה של שכיר היום שעבד בחלק מהחודש לקבל את השכר בתום החודש מתיישבת עם הוראת סעיף 12 לחוק, והסכמה של שכיר יום שעבד כל החודש לקבל את שכרו בתום החודש, גם ללא קבלת מקדמות, מתיישבת עם הכלל שנקבע בסעיף 9 לגבי עובד חודשי.