הכרעה בטענת השיהוי: נקבע בע"א 4352/15 דניאל קורן נ' עו"ד אורן הראל [פורסם בנבו] [2.8.17], פסקה 3 לחוות דעתו של השופט הנדל (דעת הרוב):
"הפסיקה קבעה באופן חד משמעי שהשימוש בדוקטרינת השיהוי שמור ל'נסיבות נדירות בלבד' (שם) ול'מקרים חריגים' בלבד (ע"א 10152/07 מרסל פדידה נ' רפאלי ליאור, [פורסם בנבו] פסקה 12 (12.15.2010)). להשקפתי, אל לו לבית המשפט לסלק על הסף ביד רחבה תביעה שלא התיישנה. יש לייחד אפשרות זו רק למקרים שבהם המאזן בין הצדדים נוטה בבירור לצידו של הנתבע, מבחינת אופי ההתנהגות וההסתמכות של הנתבע... אין די להוכיח השתהות - הלא היא חלוף הזמן - ואפילו במקרים שבהם הוגשה התביעה יום לפני מועד התיישנותה (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד נז(5) 433 (2003), עמוד 449). יש צורך להוכיח במסגרת טענת השיהוי כי ההשתהות עולה לכדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי, באמצעות בחינת התנהגות הצדדים והנזק שנגרם לנתבע. במילים אחרות, יש לבחון את רכיב האשם ואת רכיב הנזק ביחס לשני הצדדים...
כלל ההתיישנות פועל, במובן מסוים, נגד דוקטרינת השיהוי. אם המחוקק העניק זמן מסוים להגשת תביעה, מנין הבסיס לקביעת מועד חדש, קצר יותר? התשובה היא שהדבר ייעשה במקרים שמצויים בקצה, כאשר התנהלות התובע בנסיבות העניין אינה ראויה. זאת, מנקודת המבט של התנהגות התובע ומידת הפגיעה בנתבע. ניתן לומר זאת בצורה אחרת. בטענת התיישנות הזמן פועל נגד התובע ואילו במסגרת דוקטרינת השיהוי הזמן פועל, על פני הדברים, לטובת הנתבע, אלא אם המקרה חריג. דהיינו בעת הדיון בשיהוי תישמע הטענה 'אל תחסום תביעתי, שהרי היא טרם התיישנה'. יש להדגיש כי בעת הערכת התנהגות הצדדים המבט אינו מופנה רק כלפי התובע ואל הסיבות לשיהוי, אלא גם כלפי הנתבע. על בית המשפט לבחון את האופן שבו היה עליו לפרש את השיהוי והאופן שבו ביסס עליו את התנהלותו...
הפרמטר השני, שנגזר מהאמור, הוא נטל ההוכחה המוטל על הנתבע. עליו להוכיח בראיות ממשיות את טענותיו, הן ביחס להתנהגות התובע הן ביחס לשינוי מצבו לרעה בעקבות השיהוי: 'הנטל על הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד ורב בנסיבות העניין' (שם, עמוד 448). בהסתמכות על עצם חלוף הזמן לשם הוכחת הטענות לא סגי..." (ההדגשות הוספו - מ.ב.נ)
דומה, על סמך כל שנאמר עד כה, כי המקרה דנן אינו עונה על אף אחד מהתנאים לקבלת טענה של שיהוי מצידו של יואב: התביעה של סיאז, זהבה ויעל היא תביעה שכנגד לתביעתו של יואב. העובדה שהן לא בחרו להגיש תביעה עצמאית מצידן אינה יכולה להחשב ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. נוכח התוכן של כל השיחות וההתכתבויות בין הצדדים, לא ניתן לחשוב שיואב יכול היה לפרש את השיהוי כויתור מצד סיאז או משפחת בורנשטיין על טענותיה. הוא אף לא שינה מצבו לרעה בשום אופן. כאמור - נטל ההוכחה בעניין זה הוא על הנתבע שכנגד, ויואב רחוק מאד מהוכחת טענותיו בעניין זה, כנדרש.