לפי הסעיף האמריקאי הנ"ל – התנהגותו של שותף, שאיננה עולה בקנה אחד עם המשכת השותפות, כמוה כפירוקה, למרות העובדה שחיסולה לא הושלם והיא ממשיכה עדיין להתקיים בתצורה שונה (עיינו: יהודאי בעמ' 260, וכן: Fooshe v. Sunshine (1950) 215 p. 2d 66, 69 C.A).
24. נוכח האמור לעיל – בישראל, השלב הראשון בהליך סיום השותפות – הפירוק עצמו – מוסדר אצלנו בסעיפים 45-41 לפקודה, שמהם רלבנטי לענייננו במיוחד סעיף 41(א)(3) לפקודה, שנזכר כבר בפיסקה 8 שלעיל.
הנה כי כן, משנדחתה טענתם של המערערים בדבר משמעותו של סעיף 5 להסכם השותפות (ראו פיסקה 20 לעיל), הרי שהסיפא של סעיף 41(א)(3) לפקודה ("והכל בכפוף להסכם שבין השותפים") איננה חלה כאן, ועל כן לעו"ד הרמולין היתה הזכות ליזום את פירוק השותפות. בהקשר זה יוער עוד כי פרשנות דומה ניתנה בשעתו גם להוראת סעיף 36 לפקודה, שעניינו פרישה משותפות והמורה כך: "לא הוסכם על תקופה קצובה לקיום השותפות, יוכל כל שותף לסיימה בכל עת במתן הודעה על כוונתו זו לכל שאר השותפים...". יהודאי, בספרו, עומד על כך שבהתאם להוראת סעיף זה, "הכוח בידי כל שותף לסיים את השותפות בכל עת במתן הודעה על כוונתו זו לכל שאר השותפים, אלא אם כן ניתן להוכיח קיומו של הסכם הקובע אחרת" (שם, בעמ' 233); ראו גם: ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן פ"ד ל"ו (2), 307, 314 (1982); עניין שרעבי; פרנקל בעמ' 243-237.
עוד יוער בהקשר זה כי פקודת השותפויות, כמו האקט האנגלי, מבחינה בין עילות לפירוק מכוח הדין, שבהסתמך עליהן יכול כל שותף להביא לפירוק השותפות, (כגון העילות המנויות בסעיפים: 44-41 לפקודה), לבין עילות, אשר בהסתמך עליהן רשאי בית המשפט, על פי בקשת שותף, לצוות על פירוק השותפות. בעוד שבעילות מהסוג הראשון – אופיו של פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט בעקבות תביעה המונחת לפתחו הוא הצהרתי גרידא, הרי שפסק דין שניתן על ידי בית המשפט, על פי שיקול דעתו, מכוח עילות מן הסוג השני – הוא קונסטיטוטיבי והוא שיוצר את פירוק השותפות (ראו: יהודאי, בעמ' 244; פרנקל, 248). בכך נבדל גם הסעד של מתן פסק דין בדבר פירוקה של שותפות (שאיננו גורר בהכרח את "חיסול עסקיה"), מסעד של פירוק חברה (השוו: רע"א 5596/00 סתוי נ' נאחוסי, פ"ד נז(1) 149, 155 (2002)). לאבחנה בין פירוק השותפות לבין חיסול ענייניה – עיינו עוד: ע"א 79/50 א. שחור ושות' נ' ויטה, שותפות רשומה, פ"ד ו 430 (1952); ע"א 190/55 רוזנהיים נ' רוזנהיים, פ"ד י 903, 905 (1956); ע"א 213/57 דוידוף נ' אגודת "בצרון", פ"ד יב 693, 699 (1958); עניין שרעבי).