18. בפתח הדברים אציין כי לא ראיתי צורך להכריע כאן בשאלת ההליך הערעורי הראוי להשיג על הכרעת בית המשפט המחוזי הנכבד (בין אם בדרך של ערעור, או בדרך של בקשה לרשות ערעור). הסיבה לכך כפולה היא:
(א) יש מורכבות לפסוק בסוגיה זו במקרה דנן, נוכח העובדה שהכרעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד בנויה מחד גיסא ממרכיבים "קלאסיים" של "החלטה אחרת" (מינוי המומחים), ומאידך גיסא יש בה מרכיבים אחרים הנושאים אופי של פסק דין (למשל אלה הנוגעים למעמדו של עו"ד הרמולין בשותפות).
(ב) המערערים הגישו ממילא גם בקשה לרשות ערעור וגם ערעור. הבקשה למתן רשות ערעור כאן – עונה לאמות המידה שנקבעו בפסיקה לצורך העתרות לה. השוו: רע"א 6418/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' ישראל גפני, עו"ד, כונס נכסים, פ"ד מט(2) 685, 689 (1995). לפיכך ברי כי לא יהיה בסיווג שייקבע – כך, או כך – כדי לשלול את הצורך לבחון את המכלול גם לגופו של עניין, מה גם שאף הוגש כאמור ערעור-שכנגד. זאת ועוד – אחרת. לכל הדעות אין מדובר בנסיבות שלפנינו במצב שבו הוגש ערעור בלבד, כאשר היתה אמורה להיות מוגשת בקשה לרשות ערעור. במצב שכזה אכן היתה עלולה להיווצר בעייתיות ב"המרת הערעור" ל-בר"ע, או ביחס לבירור הערעור לגופו (עיינו והשוו: ע"א 7975/03 בנק הפועלים נ' לוי, פ"ד נט(4) 467 (2005)), ואולם כאמור הנסיבות הללו – אינן מתקיימות פה.
על כן יש טעם בהשארת שאלת הסיווג העקרונית ב"מקרי שעטנז" מעין אלה בצריך עיון, שכן ההכרעה בה איננה נדרשת כאן. מנקודה זו ואילך אתייחס איפוא לבקשת רשות הערעור ולערעור בצורה מצרפית, בשם: הערעור, ואמשיך בבחינת טענותיהם של המערערים במכלול.
דחיית טענת המערערים בדבר שלילת הזכות של עו"ד הרמולין לסיום השותפות בהסכם השותפות
19. לשיטתי אין לקבל את טענתם של המערערים, כי האמור בהסכם השותפות משמעותו כי נשללה מעו"ד הרמולין הזכות לסיים את השותפות. הטעם המרכזי לכך הוא שלשיטתי כל מה שעו"ד ש. בירן ועו"ד הרמולין הסכימו בהסכם השותפות לעניין זה הוא רק כי: "הכרעה לגבי סכסוכים וניהול בירן" ובכך אין כדי לשלול מעו"ד הרמולין את זכותו לסיים את השותפות, כאמור בפקודה. יש לציין כי המסמכים הרבים שנחתמו לאחר שנת 1981 לא עסקו בסעיף זה, סעיף 5 להסכם השותפות, ולא ביארו אותו (אלא התמקדו בעיקר בסעיף 2 שבהסכם השותפות, שנגע לאחוז היחסי של עו"ד הרמולין בשותפות), וזאת לבד מטיוטא אחת, שממילא לא הבשילה לכדי הסכמה בפועל.