ג. אופן עריכת העסקה גם הוא היה מעורר חשד. העובדה כי אמארה לא "החתים" את ברזילי על הסכם סטנדרטי כזה או אחר, כמקובל אצל סוחרי רכב, אלא ערך זכרון דברים בכתב יד, כמו גם העובדה כי אמארה לא נתן לברזילי קבלה, אינן תואמות רכישה מסוחר רכב.
ד. נקודה משמעותית נוספת היא צורת התשלום. אמארה הסתפק, כך לטענת ברזילי, בתשלום של 50,000 ₪ מתוך 82,000 ₪ לשם מסירת החזקה ברכב. התנהלות זו מעוררת תמיהה, שהרי אין מדובר בקרובי משפחה או בחברים. הדעת נותנת כי סוחר מכוניות אינו נוטה למסור את החזקה ברכב בטרם קבלת התמורה המלאה בגינו, מסיבות ברורות (למעט אם העמיד אשראי, תוך רישום שעבוד על הרכב, או נטילת בטוחה אחרת, וכיו"ב). התנהלותו זו של אמארה מעידה כי אצה לו הדרך לקדם את העסקה אף במחיר של נטילת סיכון, ומדובר בהתנהלות בלתי שגרתית ומעוררת חשד.
ה. נקודה נוספת, שחשיבותה רבה, נעוצה בהימנעותו של ברזילי מעריכת בדיקות כלשהן בטרם רכישת הרכב. לא זו בלבד שברזילי לא טרח לבצע בדיקה למצבו הפיזי והמכאני של הרכב (עניין לגיטימי גם אם לא שגרתי בשים לב לשווי הרכב, ובמיוחד שכביכול שולם עליו מחיר "מעל למחירון"), אלא שברזילי נמנע גם מבדיקת מצב הזכויות ברכב. ראשית, על אף שהרכב היה רשום על שם עמיד ולא על שם אמארה, ברזילי לא טרח ליצור כל קשר עם עמיד בטרם הרכישה. שנית, על אף שאמארה מסר לברזילי כי על הרכב מוטל עיקול, ברזילי לא ערך כל בירור באשר לכך ולדבריו אף שילם - מיידית - סכום כסף גבוה מאד. זאת, בטרם הסרת העיקול, ולדבריו מבלי שהוא יודע כלל לטובת מי נרשם עיקול וממה הוא נובע. יתרה מכך; ברזילי שילם, לדבריו, סכום גבוה של 50,000 ₪ בטרם הסרת העיקול, על אף שסכום העיקול לפי עדותו היה נמוך בהרבה ועמד על כ- 12,000-13,000 ₪ (עמ' 33 ש' 31-32). בכך פעל ברזילי באופן שאינו עולה בקנה אחד עם התנהגות מקובלת של רוכש סביר.
סיכום ביניים
29. משלא התקיימו ארבעה מתוך ששת התנאים לתחולתה של תקנת השוק, גוברת זכותם של התובעים על הרכב - שהיה ונותר קניינם - על זכותה של הנתבעת ברכב. בנסיבות רגילות היה על הנתבעת להשיב את הרכב לתובעים. משחלף זמן ממושך מאז הוגשה התביעה, יש ממש בדרישת התובעים לקבל פיצוי בגין שווי הרכב במועד מכירתו לאמארה ולא את הרכב, שהרי איבד חלק ניכר משוויו במרוצת השנים, בעוד ה"ה ברזילי עשו בו שימוש כפי שהוסכם בדיון בסעד הזמני. בניגוד לטענת הנתבעת תביעת התובעים לסעד כספי כסעד חלופי צוינה כבר בכתב התביעה ואינה מהווה הרחבת חזית. אף שולמה אגרה בהתאם. באשר לשווי הרכב, הנתבעת לא חלקה על השווי לו טענו התובעים, קרי סך של 80,000 ₪ נכון לנובמבר 2013. על אף האמור אינני רואה לנכון לפסוק לתובעים את מלוא הסכום שכן סבורני כי יש להשית עליהם אשם תורם כפי שאפרט להלן.