מסעיף 34 לחוק המכר עולה כי לצורך תחולתה של תקנת השוק ומתן עדיפות לקונה על פני הבעלים המקורי, צריכים להתקיים שישה תנאים מצטברים:
א. כריתת חוזה מכר בין הקונה לבין מי שממנו הגיע הנכס לחזקתו, כאשר בתנאי זה מקופלת דרישה לקיומה של תמורה;
ב. הנכס נשוא המכר הינו נכס נד;
ג. הנכס נקנה ממוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר;
ד. המכירה נעשתה במהלך העסקים הרגיל של עסקי המוכר;
ה. הקונה קיבל חזקה בנכס;
ו. תום לב.
הנטל להוכיח כי כל התנאים מתקיימים מוטל על הקונה, הוא הטוען לתחולתה של תקנת השוק. בשל התוצאה הקיצונית ומרחיקת הלכת של קביעה לפיה תקנת השוק אכן חלה, שהיא שלילת הבעלות בנכס מהבעלים המקורי ללא אשמה מצידו והעברתה לקונה, ממוקם רף ההוכחה הנדרש "גבוה ככל שניתן, במידה שתצדיק את הקניית הנכס לקונה" [ע"א 5664/93 כנען נ' ממשלת ארצות-הברית, פ"ד נא(1) 114, 132 (1997)].
במישור הקונקרטי - מן הכלל אל הפרט -
14. בענייננו אין תחולה לתקנת השוק מכיוון שלא הוכח קיומם של ארבעה מתוך ששת התנאים המנויים לעיל - לא הוכחה התמורה; לא הוכח כי אמארה עוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; ממילא לא מתקיים גם התנאי של מכירה במהלך הרגיל של עסקיו; וכן לא הוכח תום הלב של הנתבעת ובעלה, ה"ה ברזילי. יצויין כי להוכחת התנאים הסתפקה הנתבעת בעדויות שלה ושל בעלה, מבלי לצרף אסמכתאות כלשהן, ומבלי לזמן עדים נוספים. אתייחס תחילה באופן כללי לעדויותיהם של ה"ה ברזילי, ולאחר מכן לארבעת התנאים הנ"ל.
עדויות הנתבעת ובעלה
15. עדותה של הנתבעת למעשה איננה רלוונטית להוכחת נסיבות עריכת עסקת רכישת הרכב, שהרי גם היא וגם בעלה הצהירו והעידו כי כל ההתנהלות היתה של בעלה מול אמארה, מבלי שהיתה מעורבת. משכך, אין לנתבעת ידיעה אישית באשר לרכישת הרכב מלבד מה שנמסר לה ע"י בעלה.
מעבר לכך, תצהיר העדות הראשית של הנתבעת הינו לאקוני, מנוסח ב"סיסמאות" כוללניות ואין בו פירוט ראוי באשר לנסיבות עריכת העסקה הנחוצות לצורך דיון בתחולת תקנת השוק.
אף בעדותה של הנתבעת בבית המשפט אין בכדי לסייע לה להוכיח טענותיה. עדותה של הנתבעת לא הותירה רושם חיובי. לחלק ניכר מהשאלות השיבה כי היא אינה זוכרת או אינה יודעת, ובעדותה נתגלו הן סתירות פנימיות והן סתירות ביחס לעדותו של בעלה. כך למשל, כאשר נשאלה באשר לשאלת חתימתה על זיכרון הדברים השיבה בתחילה כך (עמ' 42 ש' 27 ואילך):
"ש. מתי חתמת על זכרון הדברים?
ת. לא יודעת.
ש. את יודעת מה זה זכרון הדברים?
ת. כן, בטח יש תאריך... אה, זכרון הדברים, זה אני לא חתמתי. בטח בעלי. אני לא הייתי בעסקה בכלל. את מנסה להוציא מה שאני לא יודעת?
ש. אני רואה שאת נותנת לבעלך שיקול דעת רחב. את מאפשרת לו לחתום בשמך על מסמכים? אני נותנת לבעלי לפעמים לחתום בשמי, יש ביננו הבנה כזו. יש ביניכם גם כזו הבנה?
ת. יכול להיות שכן ויכול להיות שלא, מה זה שייך לרכב. כשאת מקבלת מתנה את לא שואלת שאלות".
אך בהמשך שינתה הנתבעת את עדותה, כאשר הוצג לה זיכרון הדברים, והיא אישרה כי אחת החתימות המופיעות עליו ואשר נחזית להיות שלה היא אכן חתימתה ולא זיוף (עמ' 44 ש' 23-25). אם לא די בכך, בהמשך עדותה, כאשר נשאלה באשר לנסיבות חתימתה על המסמך השיבה הנתבעת כי איננה זוכרת היכן חתמה, מתי חתמה, האם קראה את זיכרון הדברים בטרם החתימה או כל פרט אחר באשר לנסיבות החתימה (עמ' 45 ש' 9-18).
יצוין כי הגרסה הראשונה שמסרה הנתבעת, לפיה לא חתמה על זיכרון הדברים, סותרת גם את עדותו של בעלה, אשר העיד כי הוא החתים אותה על זיכרון הדברים. ברזילי העיד - עדות תמוהה כשלעצמה - כי הוא הביא את זיכרון הדברים לנתבעת, לאחר החתימה מול אמארה ותשלום הסך של 50,000 ₪ וקבלת הרכב לחזקתו, והחתים אותה על המסמך על אף שהמסמך נשאר אצלו ולא נמסר עותק ממנו לאמארה, עובדה המעלה תמיהה באשר לצורך בהחתמתה (עמ' 35 ש' 16-19).