22. סעיף 34 לחוק המשמעת גודר את סמכותו של בית הדין למשמעת להחליט על אמצעי משמעת. נקבע בסעיף, כי בית הדין מוסמך להחליט על אחד או אחדים מאמצעי המשמעת שפורטו בו. בתקנה 12 לתקנות יסודות התקציב (שיפוט משמעתי), נקבעו תיאומים ושינויים לסעיף 34 הנ"ל. נקבע בתקנות כי לעניין שיפוט משמעתי לפי חוק יסודות התקציב יש לקרוא את סעיף 34 הנ"ל, בהתאם לנוסח המותאם שפורש בתקנה. רלבנטיים לענייננו אמצעי המשמעת שנקבעו בסעיפים 34(5) ו-(6), בנוסח שנזכר בתקנות. בסעיף 34(5) הוסמך בית הדין למשמעת להורות על: "העברה למשרה אחרת או למקום עבודה אחר, בתחומי המשרד או הגוף שבו עובד העובד, בהגבלת זמן או ללא הגבלה...". בסעיף 34(6) הוסמך בית הדין למשמעת להורות על "פסילה לאחר העברה למשרה אחרת, לתפקיד אחר או למקום עבודה אחר, למילוי תפקידים מסוימים, במידה ולתקופה שיקבע;".
23. מתוקפם של סעיפים אלו השית בית משפט המחוזי על התובע את אמצעי המשמעת הבאים: "העברה למשרה אחרת בתחומי עיריית צפת למשך שנתיים.", וכן "פסילה מלמלא תפקיד ניהולי, או תפקיד בו ישמש המערער כאחראי בנושאי כספים, לתקופה של שנתיים.". ונקבע גם כי תקופת ההעברה תהא חופפת לתקופת הפסילה.
--- סוף עמוד 14 ---
24. במסגרת סעיף 34 לחוק המשמעת, לא נקבעה סמכות ליתן למעסיק הוראות באשר לתנאי העסקת העובד במשרה אליה הוא מועבר, או באשר לגורלו של חוזה העבודה של העובד, מקום בו הועסק בחוזה אישי. זאת, למעט סמכות בית הדין למשמעת להורות על "הורדה בדרגה או הקפאתה, במידה ולתקופה שיקבע", מתוקף סעיף 34(4) לחוק המשמעת. בפרט, לא הוסמך בית הדין למשמעת לקבוע כי לאחר ההעברה למשרה אחרת יישמרו תנאי ההעסקה של העובד. משלא נקבעה סמכות כזו, ספק אם ניתן לקראה לתוך החוק. כפי שפסק בית משפט העליון: "דווקא לאור מגוון אמצעי המשמעת שהחוק מאפשר להטיל ודווקא לאור שיקול-הדעת המצוי בידי בית הדין בהטלתם, מתבקשת המסקנה כי את שהחוק אינו קובע, אין ליצור יש מאין.".[6]
25. הכרה בסמכות להורות על שמירת תנאי העסקת התובע בחוזה בכירים, כעולה מעמדת התובע, מעוררת קושי לא רק בשל היעדר סמכות מפורשת, אלא גם לאור הפגיעה בתכליות דיני המשמעת, והפגיעה בשיקול דעת הרשות המעסיקה ובאינטרס הציבורי. מבחינת תכליות דיני המשמעת, חיוב המעסיקה להעביר את העובד למשרה אחרת (מתוקף אמצעי ההעברה), שאינה ניהולית (מתוקף אמצעי הפסילה), תוך שמירה על תנאי שכר בכירים ששולם לתובע כמנהל אגף – אינה עולה בקנה אחד עם תכלית דיני המשמעת ומעבירה מסר בעייתי [ראו: עש"ם 9433/07 מדינת ישראל נגד מרינה אבשלומוב (21.05.08), בסעיף 8 לפסק הדין]. מבחינת שיקול דעת הרשות המעסיקה והאינטרס הציבורי, אילוצה לשלם לעובד שכר בכירים, הגם שאינה רשאית להעסיקו במשרה בכירה, או במשרה ניהולית כלשהי; כשלצד זאת על המעסיקה לאייש את משרת מנהל אגף משאבי אנוש על ידי אחר ולשלם לאחר שכר מנהל אגף – קשה להצדיקה. מכאן שמתעורר ספק באשר לסמכות בית הדין למשמעת להורות כי בנסיבות העניין על המדינה להוסיף ולפעול בהתאם לחוזה הבכירים. אף על פי כן, נפסק כי בית הדין למשמעת, כמי שאמון על פי חוק על שיפוט עבירות המשמעת, רשאי ליתן המלצות כאלו ואחרות למעסיק, ולהמלצות אלו ראוי שיינתן משקל נכבד ומשמעותי, וזאת מבלי לשלול מן הרשות באופן גורף ומוחלט את שיקול הדעת המסור לה.[7]