--- סוף עמוד 31 ---
בעניינו, אלא שלדעתנו אין היא עולה בקנה אחד עם תכלית דיני המשמעת. אשר לעמדת משרד הפנים – כאמור אף אותה לא ניתן לקבל במלואה. זאת, ולו משום כך שבהתאם להנחיות משרד הפנים עצמו, לעירייה סמכות לנייד עובד ממשרה למשרה ללא הליך מכרזי.
78. להלן נפרט מסקנות אלו.
ב(4) האם לתובע זכות קנויה לשוב למשרת מנהל אגף משאבי אנוש, מכוח פרשנות סנקציית ההעברה ממשרה לתקופה קצובה?
79. התובע טען כי יש לפרש את סנקציית ההעברה ממשרה לתקופה, אשר נקבעה בחוק שירות המדינה (משמעת), ככזו שבתום תקופת ההעברה לעובד זכות לשוב למשרה ממנה הועבר. מכאן הוא סבור כי עמדת משרד הפנים לפיה כל העברה ממשרה פירושה פינוי המשרה, גם אם העירייה איישה את המשרה באופן זמני, אינה מתיישבת עם הוראות החוק. לשיטת התובע, קיים טעם בקביעת המחוקק שלפיה בית הדין למשמעת רשאי לגדור את תקופת ההעברה מן התפקיד, להבדיל מהעברה שאינה מוגבלת בזמן, והטעם הוא כי במקרה הראשון העובד זכאי לשוב למשרתו. כמו-כן, בית הדין למשמעת הוסמך לקבוע פסילה לתפקיד לפרק זמן מסוים, ולצדה העברה שאינה מוגבלת בזמן, או העברה זמנית ממשרה. לטענתו, בשים לב לחלופות אלו נדרשת "אבחנה ברמת המהות בין שני המצבים". מכאן, שבמקרה הראשון לא תהא לעובד זכות קנויה לחזור למשרתו, ואילו במקרה השני קיימת לעובד זכות קנויה כאמור. התובע הוסיף וטען, כי יש להבחין בין מקרה בו מורה בית הדין למשמעת על פיטורי עובד, שאז כפי שנפסק בעניין אבשלומוב לא ניתן לקבוע החזרה לעבודה ללא מכרז, לבין ענייננו בו ההעברה מן התפקיד נקבעה מראש כזמנית ועונש הפיטורים נשלל במפורש. כמו-כן, בהיעדר הוראה ששוללת מן התובע את זכותו לשוב למשרה, יש להעדיף פרשנות מקלה של סנקציית ההעברה לתקופה, בהיקש מן הדין הפלילי.
דיון והכרעה
80. טענותיו אלו של התובע איננו מקבלים.
--- סוף עמוד 32 ---
81. תחילה, וכטענת המדינה, יש להעמיד דברים על דיוקם. התובע מדגיש את העובדה כי נגזרה עליו העברה למשרה אחרת לתקופה קצובה, אך מצניע את העובדה כי אף הושתה עליו פסילה לתקופה.
82. בניגוד לטענת התובע, את סנקציית ההעברה ממשרה ואת סנקציית הפסילה, יש לפרש בהתאם לתכליתן, ולא בהכרח בהתאם לפרשנות המקלה ביותר עם העובד העומד לדין משמעתי. מבלי להתייחס לתוקפו של ההיקש בין הדין הפלילי לדיני המשמעת, נאמר כי מוצאים אנו שבטיעונו נתפס התובע לכלל טעות. שכן, כלל הפרשנות בדין הפלילי, אינו ברירת הפירוש המקל עם הנאשם מבין כל הפירושים האפשריים. הכלל הפרשני הוא, אל נכון, כי רק מקום בו קיימים מספר פירושים אשר מגשימים את תכלית החוק, ייבחר הפירוש המקל יותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דבר חקיקה [ראו למשל: דנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נגד ברק כהן (02.03.09), בסעיף 10 לחוות דעת השופטת בייניש].