83. לעמדתנו, הפרשנות שמציע התובע – לפיה בתום תקופת ההעברה ממשרתו והפסילה, קיימת לו מניה וביה זכות קנויה לשוב למשרתו - אינה מתיישבת עם תכלית דיני המשמעת. כפי שנפסק: "דיני המשמעת בשירות הציבורי נושאים בחובם תכלית כפולה: האחת, מניעת פגיעה בתפקודו של השירות הציבורי, בתדמיתו ובאמון הציבור בו, והשנייה, הרתעת עובדים אחרים לבל יכשלו במעשים דומים."[19]
84. קביעת כלל גורף לפיו בנסיבות דכאן קיימת לעובד זכות קנויה לשוב למשרתו אינה מתיישבת עם תכליות אלו.
85. ראשית, כלל כזה שולל מן הרשות המעסיקה, מראש, את האפשרות לעשות שימוש בכוח הניהולי ובסמכות המינוי, כדי לבחון בזמן אמת האם השבת העובד למשרתו מתיישבת עם תפקוד תקין של השירות הציבורי. מכאן שאינו מתיישב עם התכלית הראשונה. יפים, בשינויים המחויבים, דבריו אלו של בית המשפט העליון:
"...תכליתם של דיני המשמעת מחייבת כי החלטה על צירוף אדם לשורותיו של השירות הציבורי, כמו-גם החלטה על השבת עובד שסטה מדרך הישר לשורות אלו, תתקבלנה לאחר בחינת מכלול השיקולים הצריכים לעניין ולא כלאחר יד. בנוסף, ככל החלטה מנהלית, על החלטה מעין זו להתקבל על בסיס מכלול הנתונים העדכני והרלוונטי למועד
--- סוף עמוד 33 ---
ביצועה, ואין זה סביר שתתקבל זמן רב מראש מבלי שהדברים יבחנו לאור תמונת המצב העדכנית.".[20]
86. שנית, כלל גורף לפיו קיימת זכות חזרה למשרה, אינו מתיישב עם האינטרס הציבורי במובנים נוספים. כך, למשל, העברה ופסילה לתקופה עלולות להיות ממושכות. במקרה דנא, תקופת ההעברה והפסילה (שנתיים) ממושכת היא. בהתאם לסמכות בית הדין למשמעת, עלולה התקופה להיות ממושכת אף יותר. על רקע זה, זכות חזרה אוטומטית למשרה עלולה לשבש ולהפריע את פעילותה התקינה של הרשות ואת טיב השירותים המוענקים לאזרח.
87. שלישית, כלל גורף, כאמור, פוגע בתדמית השירות, באמון הציבור בו, ומשדר מסר בעייתי לעובד שסרח ולעובדים אחרים. עמדה על כך השופטת ארבל, בעניין אבשלומוב:
"תכליות אלו תיפגענה לטעמי שתיהן אם נחייב את המדינה להשיב לעבודתו עובד שהורשע בביצוע עבירות משמעת ובגין כך פוטר ונפסל מלעבוד בשירות הציבורי למשך תקופה קצובה. זאת, לאור המסר הבעייתי שיועבר בכך הן לאותו עובד, הן ליתר העובדים בשירות הציבורי והן לציבור בכללותו, ואשר לפיו גם ביצוע עבירות משמעת חמורות ביותר עשוי להסתיים בחזרה לעבודה מייד בסיומן, כאילו לא אירע דבר. מסר כזה אל לנו להעביר. אין בו כדי להרתיע די הצורך עובדי מדינה מפני ביצוען של עבירות משמעת והוא עלול להציג את השירות הציבורי כמי שמקל ראש בחריגה, בין קלה ובין חמורה, מנורמות ההתנהגות המחייבות בו.".[21]