--- סוף עמוד 35 ---
אמצעי המשמעת בהתאם לתכלית החקיקה. זאת, מעבר לכך שכאמור קיימות הבחנות בין המקרים עליהם הצביע התובע.
90. כללו של דבר: איננו מקבלים את טענת התובע שלפיה הפרשנות הנכונה של אמצעי המשמעת שהושתו עליו, היא כי בתום תקופת ההעברה והפסילה, קיימת לו זכות קנויה לחזור למשרה ממנה הועבר, כך שחובת המעסיקה להשיבו למשרה.
ב(5) האם לתובע זכות לשוב למשרה ממנה הועבר לאור פרשנות פסק הדין המשמעתי ומכוחו?
טענות הצדדים
91. התובע טען, כי בפסק הדין המשמעתי התייחס בית משפט המחוזי לרצון העירייה להמשיך להעסיקו בתפקידו. בהתאם לכתוב בפסק הדין בית המשפט אף העניק לנתון זה משקל מסוים בהחלטתו, משקבע כי ההעברה למשרה אחרת היא לשנתיים. מכאן סבור התובע כי יש להבין את פסק הדין המשמעתי כך שבחלוף שנתיים יש להשיבו למשרתו. משרד הפנים טען, כי בית משפט המחוזי לא קבע דבר לגבי חזרת התובע למשרתו בתום תקופת הפסילה. העובדה כי בית משפט המחוזי קצב את ההעברה והפסילה למשך שנתיים, אינה מולידה את המסקנה שהסיק התובע.
דיון והכרעה
92. דין טענות התובע להידחות, אף כאן על יסוד נימוק עובדתי ונימוק עקרוני.
93. במישור העובדתי, איננו מוצאים כי ניתן להסיק מפסק הדין המשמעתי הוראה להשיב את התובע למשרה ממנה הועבר. הוראה כזו לא תמצא בפסק הדין, שכאמור הינו מפורט ומנומק. אף בהקשר זה, אילו התכוון בית משפט המחוזי לצוות כאמור, חזקה שהיה עושה כך במפורש. משכך, אנו סבורים כי בית משפט המחוזי לא קבע ולא התכוון לקבוע הוראה כלשהי בעניין זה.
העובדה כי בית משפט המחוזי נתן משקל מסוים לרצון העירייה להוסיף ולהעסיק את העובד במשרתו, אינה מלמדת דבר לענייננו, וטענת התובע בנקודה זו דחוקה. כל שאמר בית משפט המחוזי הוא כי אותו נימוק היה בין הנימוקים שהובילוהו
--- סוף עמוד 36 ---
להימנע מלהורות על פיטורי התובע – הא ותו לא. לכל היותר ניתן להסיק מכך, שבית משפט המחוזי ביקש להותיר לעירייה את האפשרות להשיב את התובע למשרתו, אך לא ניתן לומר כי ביקש לחייב את העירייה לעשות כן.
94. במישור העקרוני, כפי שציינו בפרק הקודם, ולאור האמור בפסק הדין בעניין אבשלומוב, ספק רב אם, בנסיבות דכאן, לבית הדין למשמעת סמכות לחייב את המדינה להורות על השבת התובע למשרתו. זאת, בהעדר סמכות מפורשת לעשות כן, ולאור המתח בין חיוב כאמור לבין תכלית דיני המשמעת ודיני המינוי. עם זאת, כפי שנפסק באותו עניין לבית הדין למשמעת סמכות להמליץ בפני המדינה לעשות כן, ועל המדינה ליתן להמלצותיו משקל נכבד ומשמעותי. המלצה כזו, כשמה, אין בה לשלול מן המדינה "באופן גורף ומוחלט", את שיקול הדעת לבחון את שאלת התאמתו של התובע למשרה, בתום תקופת ההעברה והפסילה, ו"את אפשרותה לשקול במסגרת זאת גם את יתר השיקולים הצריכים לעניין על רקע הנתונים העדכניים הקיימים בידיה, לצד המלצתו של בית הדין בנושא.".[25] מכל מקום, אין למצוא בפסק הדין המשמעתי עדות להמלצה כלשהי של בית משפט המחוזי בסוגייה דנא.