140. קשה גם להלום את התעלמות הנתבעות מבקשות – שמא לומר הפצרות – התובע, באמצעות בא-כוחו, כי ייערך לו שימוע ויינתן לו יומו בקשר לאותן החלטות. זאת, הן במכתבו מיום 30.03.17 (שם, בסעיפים 1 ו-9), והן במכתבו מיום 03.04.17. התעלמות כזו, וכמוה אי קיום שימוע, יש בהם פגיעה בכבוד
--- סוף עמוד 52 ---
העובד ואין הם מתיישבים עם חובת ההגינות החלה על הנתבעות. יש בהם גם פגיעה ביעילות, שכן הם מגדילים את הסיכוי לטעות בהחלטת הרשות-המעסיקה, ומקטינים את הסיכוי שהעובד ישלים עם החלטותיה. כנובע מכך יש להניח כי התנהלות זו של הנתבעות תרמה לגרירת הסכסוך לבית הדין.
141. חרף כל האמור לעיל, אנו סבורים כי זכות הטיעון של התובע לא נשללה כליל. שכן, כעמדת העירייה טענותיו הועלו בהרחבה במסגרת מכתבי בא-כוחו, והועברו למשרד הפנים, ולמעשה נשמעו באיחור. עד מהרה גם נשמעו טענות התובע ביתר פירוט בהליך המשפטי דנא. בנסיבות אלו, ניתן לומר כי נערך לתובע "שימוע מאוחר", מבלי להקל ראש במסקנה כזו. שהרי היה על הרשויות לקבל החלטתן רק לאחר שמיעת עמדת העובד.
142. הואיל וכך, ובהינתן כי התובע לא הצביע על נזק בלתי הפיך שנגרם לו עקב המועד שבו העלה את טענותיו, ובהתחשב בהליך דנא בו מוצתה זכות הטיעון של התובע עד תום, ובשים לב לכך שלאחר בירור מקיף עולה כי על פי רוב, לא נפל פגם בשיקול דעת הנתבעות ובמעשה המנהלי – הרי שאין הצדקה להורות על ביטול החלטות הנתבעות, על יסוד הטענה כי נפגעה זכות הטיעון של התובע. אלא שהתובע לא עתר אלא לביטול החלטות הנתבעות. כיוון שכך הרי טענותיו בדבר הפרת חובת השימוע לא תועלנה לו.
143. הלכה למעשה, התובע לא הבהיר מהו הסעד שהוא מבקש בזיקה לטענתו בדבר פגיעה בזכות הטיעון. בכתב התביעה (סעיף 56) פורטו יחדיו הסעדים המבוקשים לו בקשר לכל עילות התביעה. בסעיף 56.3 לכתב התביעה, עתר התובע כי יינתן "צו הצהרתי קבוע לפיו אסור היה לעירייה לפגוע במשכורתו ובתנאי העסקתו של התובע, לרבות זכאותו לרכב צמוד, מבלי שערכה לו שימוע כמתחייב בדין". במסגרת סעד זה ביקש התובע הצהרה על כך שחלה חובה לקיים לו שימוע, וכך כבר קבענו לעיל. יתר הסעדים להם עתר (כמפורט בסעיף 56 לכתב התביעה) מכוונים לביטול החלטות הנתבעות בעניינו, ולכך כאמור לא נוכל להיעתר. בפרט, התובע לא עתר לפיצוי, עקב הפרת זכותו לשימוע, וממילא לא מתעוררת לפנינו סוגייה כזו.
--- סוף עמוד 53 ---