(5) צו עשה המורה לעירייה לשלם לתובע הפרשי הפרשות לקרן השתלמות בסך של 3,697 ₪. בתצהירו הגדיל התובע את דרישתו תחת סעיף זה.
(6) צו עשה המורה לעירייה להשיב לתובע את הרכב הצמוד המהווה תנאי מתנאי העסקתו.
בתצהירו הוסיף התובע דרישה שלפיה עד למתן צו כאמור, יינתן צו המורה לעירייה לשלם לו החזרים עבור הוצאות נסיעה ואחזקת רכב: 1,440 ₪ לחודש בעבור אחזקת רכב, ו-1,200 ₪ לחודש בעד הוצאות נסיעה. בהתאם דרש התובע בתצהירו, כי בעד חמישה חודשים תשלם לו העירייה הוצאות נסיעה ואחזקת רכב בסך של 13,200 ₪. ייאמר מיד כי התובע לא ביקש רשות לתיקון כתב התביעה, וממילא לא קיבל רשות כזו. מעבר לכך - הן בתצהירו של מר בן- אבו (סעיפים 47 - 48), והן בפתח דיון ההוכחות התנגדה העירייה להרחבת חזית זו. לפיכך, סעד זה שנוסף בתצהיר התובע אינו חלק מחזית המחלוקת.
--- סוף עמוד 8 ---
(7) צו עשה המורה לעירייה לשלם לתובע הוצאות דלק, בגין התקופה בה נחסמה גישתו לדלקן, בסך של 1,800 ₪.
(8) צו הצהרתי לפיו הודעת משרד הפנים לפיה לתובע אין זכות לשוב לתפקידו כמנהל אגף משאבי אנוש – חסרת תוקף.
(9) סעד הצהרתי הקובע כי דרישת משרד הפנים לכך שבתום תקופת הפסילה איוש משרת מנהל אגף משאבי אנוש יעשה במכרז – בטלה מדעיקרא ולחלופין "בטילה".
(10) סעד הצהרתי הקובע כי בתום תקופת הפסילה, התובע יהיה זכאי לשוב לתפקידו כמנהל אגף משאבי אנוש, ולחילופין בלבד לתפקיד מקביל במעמד, וזאת בהסכמתו.
4. תמצית טענותיה העיקריות של המדינה-משרד הפנים –
א. המדינה טענה כי לא נפל כל פגם אשר מצדיק התערבות בית הדין בהחלטתה שלא לאשר את העסקתו של התובע בתפקידו הנוכחי, בחוזה בכירים. הוא הדין, לגבי עמדתה לפיה התובע אינו זכאי לשוב ולכהן בתור מנהל אגף משאבי אנוש בתום תקופת ההעברה והפסילה, ושהתובע יהיה זכאי להתמודד במכרז למשרה זו, אם וכאשר בתום תקופת הפסילה יתפרסם מכרז. המשרד חזר על עמדתו כפי שנזכרה בהחלטותיו, וכדי שלא להאריך מעבר לדרוש תובאנה טענותיו המפורטות בפרקים הרלבנטיים.
ב. אשר לסוגיית השימוע, חזר המשרד על עמדתו כפי שנזכרה במכתבו נושא תאריך 04.04.17.
ג. אשר לטיב הביקורת השיפוטית על החלטותיו טען המשרד כי אין בית הדין בא בנעלי הרשות, אלא בוחן האם נפל פגם מנהלי בשיקול דעתה. לשיטת המשרד, בעניין דנא לא נפל כל פגם בהחלטותיו או בדרך קבלתן.
ד. לבסוף, טען המשרד כי "בקשה זו" (צ"ל - תביעה זו) היא למעשה ניסיון לתקוף את פסק הדין המשמעתי, בעוד שבית הדין לעבודה אינו משמש ערכאת ערעור "על פסק דינו של בית הדין למשמעת".