54. בעניין מיכקשווילי נקבע כי יש להעניק פיצויי סבל מכוח פקודת הדרכים כשהפקעה חלקית גרמה לכך שיתרת המקרקעין אינה ניתנת לשימוש "למטרה מועילה" בשל היותה קטנה מדי או צרה מדי (ע"א 439/72 מיכקשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 533, 537-536 (1974)). עוד נפסק כי יש מקום להעניק פיצויי סבל מכוח סעיף 190(א)(2) לחוק התכנון והבניה וסעיף 20(2)(ג) לפקודת הקרקעות הנזכרים לעיל כשחל שיהוי ארוך שנים בביצוע המטרות שלשמן הופקעה הקרקע (בג"ץ 3421/05 מח'ול נ' שר האוצר – משרד האוצר, [פורסם בנבו] פסקה 35 (18.6.2009) (להלן: עניין מח'ול)); וכמו כן במקרים שבהם לשטח שהופקע ערך אישי מיוחד לבעלים, או כשהבעלים המסוימים של הקרקע אינם נהנים מפיתוח צפוי ביתרת החלקה, והוכח שאינם מעוניינים לסחור ביתרת החלקה בעתיד הנראה לעין (עניין הולצמן, בעמ' 644-643). נוסף לכל אלה – וכפי שכבר הוזכר – לפחות לפי אחת הדעות, יש מקום להענקת פיצויי סבל כאמצעי מתאים לאיזון הפגיעה במקרים שבהם הפקעה חלקית לא הביאה להשבחה היתרה (עניין פייצר, חוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' ברק).
הנה כי כן, המונח "Hardship" הוכר בפסיקה כבעל "רקמה פתוחה", ופיצויים בגינו הוענקו בנסיבות משתנות. מכאן שהשאלה אם יש להעניק פיצויים מכוח סעיף זה טעונה הכרעה תלוית נסיבות והקשר. לצורך הכרעה כאמור יש לפנות לעיון בתכלית החקיקה, וכך נעשה מיד לאחר הדיון ברכיב הלשון.
55. קודם לכן, יש להידרש לשאלה אם לשון החוק מבססת סמכות חובה או סמכות שברשות. כידוע, נהוג להבחין בין סמכות חובה, אשר בגדרה מחויבת הרשות המינהלית לעשות את שהוסמכה ללא שיקול דעת, לבין סמכות רשות, המקנה לרשות שיקול דעת אם להפעיל את הסמכות שניתנה לה או להימנע מהפעלתה (ראו עניין רוטמן, פסקה 40; דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 216 (2010) (להלן: ברק-ארז)). האפשרות להעניק פיצויי סבל הוקנתה על פי הפקודה לשר, שלו "מותר להעניק" ("shall be lawful") פיצויים כאמור. ניסוח זה – "מותר" או "shall" – עשוי להתפרש כקובע סמכות רשות או סמכות חובה כפועל יוצא של בחינה תכליתית של הנורמה העומדת לדיון:
"[...] הן בשיטתנו-אנו הן במשפט האנגלי – מכורתן של פקודות ההפקעה – אין להוציא ממתחם האפשרויות הלשוניות שניסוח מחייב יפורש כמצריך הפעלת שיקול דעת, ושניסוח מרשה יתפרש בנסיבות מסוימות כמחייב את הפעלת הסמכות. הברירה בין שתי האפשרויות תיעשה לפי תכלית החקיקה" (עניין רוטמן, פסקה 44).