36. ועוד טענה בפי פסגות והיא כי ניתן ללמוד מכך שהמחוקק בחר להגדיר את המונח "מפרסם" בסעיף 30א לחוק התקשורת באופן רחב הכולל גם "מי שתוכנו של דבר הפרסומת עשוי לפרסם את עסקיו או לקדם את מטרותיו...", אך בכוונת מכוון הסתפק המחוקק וקבע כי המונח "דבר פרסומת" הוא צר יותר ואין להרחיבו.
אין בידי לקבל את הטענה. אדרבא, דווקא שילוב של שני המונחים יחד, המוגדרים בנפרד בסעיף 30א(א) לחוק, לכדי דבר חקיקה אחד בסעיף 30א(ב) לחוק כך שלשון החיקוק הנקראת באופן הרמוני "לא ישגר מי שתוכנו של דבר הפרסומת עשוי לפרסם את עסקיו או לקדם את מטרותיו... מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת באמצעות פקסימיליה...בלא קבלת הסכמה מפורשת..." מהווה את תמצית תכלית דבר החקיקה והאיסור, ואין מקום לפרשנות מרחיבה או מצמצמת כהצעת פסגות. רוצה לומר כי משקבע המחוקק כי שני מונחים אלו מביאים לכדי דבר חקיקה אחד במסגרת סעיף 30א(ב) לחוק התקשרות, אין לנתק בין השניים ולהפך יש דווקא ללמוד על כוונת המחוקק מהחיבור של שניהם. מכאן שלטעמי נועד הסעיף לכלול בגדר האיסור גם מסרים שמטרתם (הנבחנת כאמור מנקודת מבטו של המפרסם) לעודד בעקיפין הוצאות כספים, ותכנים שעלולים לפרסם את שולח ההודעה או לקדם את מטרותיו.
37. לעניין קיומו של נזק, ותשתית ראייתית להוכחת היקף הנזק, אציין ראשית שעל אף שקבעתי לעיל כי לא הוכח בפני כי פסגות שלחה הודעות נוספות מעבר להודעה נשוא בקשת האישור, אין בכך כדי להביא לצמצום מספר הנמענים ולפיכך גם לא לשינוי בגובה הנזק. אמנם בעוד שהמבקש טען בבקשת האישור כי קיימות לכאורה הודעות נוספות הרי במסגרת הערכת הנזק הוא לא הכפיל את מספר הנמענים במספר הודעות שונות אלא התייחס להודעה אחת בלבד שנשלחה לכל הנמענים. לפיכך, כאשר מדובר בבחינת טענות המבקש בלבד, מספר הנמענים נותר בעינו. המשיבה מצידה לא הכחישה את מספר הנמענים ולא הביאה נתונים לסתור את המספר הנטען.
משקבעתי שהוכח בפני באופן מספק לשלב זה של ההליך כי ההודעה מהווה "דבר פרסומת", די בכך בכדי לקבוע כי קיימת אפשרות סבירה שייקבע במסגרת הליך התובענה הייצוגית כי נגרם למבקש, כמו גם לחברי הקבוצה, נזק שיש לפצות עליו. לעניין זה, ראו גם דברי בית המשפט העליון בעניין מגה:
"עינינו הרואות כי הנזק הרב שנגרם כתוצאה משיגור המוני של דברי פרסומת למי שאינם מעוניינים בכך הוא זה שהביא את המחוקק לאסור זאת בחוק ולקבוע כי מדובר בעוולה נזיקית, המקימה גם עילה להגשת תובענה ייצוגית (ראו: פרט 12 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות ל התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות)), והמצדיקה פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק (אותם לא ניתן, עם זאת, לתבוע במסגרת תובענה ייצוגית – ראו: סעיף 20 (ה) לחוק תובענות ייצוגיות). יש לדחות, אפוא, את טענת המבקשים כי הנזק שנגרם למי ששוגרו אליהם דברי פרסומת בלא הסכמתם הוא בבחינת "זוטי דברים", משום שטענה זו מתעלמת מהטירדה, הפגיעה בפרטיות ואי הנוחות שהם מנת חלקם של מי שמשוגרים אליהם דברי פרסומת בניגוד לרצונם (וראו לעניין זה עניין גלסברג, בפסקה ח') וכמו כן מן המגמה הברורה בחקיקה ובפסיקה לראות בשיגור דברי פרסומת כאמור תופעה מטרידה ומזיקה שאותה יש למגר. מטעמים אלו יש לקבוע כי די בכך שהוכח על ידי המשיבים ברמה הנדרשת בשלב זה כי אכן שוגרו אליהם דברי פרסומת בניגוד לחוק כדי לבסס אפשרות סבירה שייקבע כי נגרם להם וליתר חברי הקבוצה נזק שיש לפצות עליו ולדחות את הטענות שמעלים המבקשים בהקשר זה (השוו: רע"א 6938/14 אור הקסם בע"מ נ' זילברג [פורסם בנבו] (16.12.2014) (להלן: עניין זילברג))."