32. מכאן, כי אף אם היה מקום לקבל את טענת התובעת, כי הנתבעת היתה בעלת שליטה, טענה שנדחתה כאמור לעיל - לא רק על בסיס דו"ח רשם החברות והמצג
--- סוף עמוד 11 ---
הקונסטיטובי אלא על בסיס הראיות שהציגה הנתבעת לפיהן היתה רחוקה מלהחשב כבעלת מניות במובן הדקלרטיבי - לא נושאת הנתבעת באחריות כלפי התובעת בהעדר עילה בדין ואין בציפיה שהיתה לתובעת, ככל שהיתה, כי הנתבעת עימה עבדה משך 22 שנים בעסק הנושא את שמה תקח על כתפיה את חובותיו הנטענים כלפי התובעת, כדי להקים עילה להרמת מסך.
33. כותב כב' השופט גרוסקופף בענין הארגז תעשיות:
"קיים שוני מהותי בין האפשרות להטיל אחריות על בעל מניות מכוח הרמת מסך לבין האפשרות של הטלת אחריות אישית מכוח דיני הנזיקין. על האבחנה בין הדברים עמד הנשיא מאיר שמגר בע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (1994):
"אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא איפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה אותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן".
לאבחנה זו חשיבות רבה, שכן בעוד שהרמת המסך מכרסמת בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ממנו נובעת האחריות המוגבלת של בעל המניות, הטלת אחריות אישית, וחיוב האורגן בנזק אותו גרם, מוטלת על פי קנה המידה הקבוע במשפט האזרחי (ראו ע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חברה לבניה בע"מ [פורסם בנבו] (ניתן ביום 5.2.2004) וכן אוריאל פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167). יוער, כי מטעם זה יש הסבורים שראוי להעדיף את מודל האחריות האישית על פני מודל הרמת המסך, בנסיבות בהן נבחנת הטלת אחריות על בעל מניות בחברה (ראו ע"א 7991/07
--- סוף עמוד 12 ---
רפאלי נ' רזין [פורסם בנבו] (ניתן ביום 12.4.2011), פסק דינו של השופט סלים ג'ובראן וכן דעתו החולקת בסוגיה זו של השופט אליקים רובינשטיין)".
34. דבריו היפים של כב' השופט גרוסקופף ענינם בבחינת אחריותו של בעל מניות בחברה ובעניננו, לא זו בלבד שהנתבעת אינה רשומה כבעלת מניות בנתבעת 1 ו/או בנתבעת 2, כפי דרישת סעיף 6 לחוק החברות, לא הונחה כל תשתית ראייתית לביסוס הטענה להרמת מסך, שכן לבד מן הטענה שבשנת 2001 העבירו זוהר והנתבעת את פעילות העסק לחברה שחוסלה מרצון בשנת 2017 ובשנת 2011 העבירו את פעילות העסק לנתבעת 2, לא הרימה התובעת את הנטל להראות עירוב נכסים בין נכסי הנתבעת לנכסי הנתבעות 2-1 ו/או כי הנתבעת ניהלה את הנתבעות 2-1 באופן שיש בו "כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה" או "באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור".