20. לעניין ההשקעה במלון ושיפוצו, נטען כי בית המשפט המחוזי לא הכריע באופן ענייני בעילת תביעתה המרכזית – והיא העובדה שההשקעה במלון, תחת ניהולם של המשיבים, חרגה מכללי ההשקעה שנקבעו בתקנה 41כ לתקנות מס הכנסה (לפי נוסחן דאז) שלפיהם הקרן הייתה רשאית להשקיע עד 4.5% מנכסיה "לפי שיקול דעתה". עוד טוענת המערערת כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי התקיימו דיונים יסודיים ומעמיקים בדירקטוריון בעניין השקעות הקרן במלון; וזאת חרף העובדה שלא נמצאו פרוטוקולים שמעידים על דיונים מעין אלה. נוסף על כך, נטען כי לא היה מקום לקרוא לתוך הפרוטוקולים דברים שלא נכתבו בהם ושנטענו על ידי המשיבים בהליך המשפטי, שנים לאחר שישיבות אלה התקיימו; בפרט בהינתן שאין בנמצא החלטה ספציפית וקונקרטית שמאשרת את ההשקעה במלון, גם לא באופן תמציתי. בהקשר זה אף הודגש כי מצבה האקטוארי של הקרן אינו רלוונטי לבירור עמידת המשיבים בחובות שהוטלו עליהם. המערערת טוענת כי לא היה מקום להחיל את "כלל שיקול הדעת העסקי" בבחינת שאלת סבירות ההשקעה במלון, כאשר אין מחלוקת שהקרן לא עמדה בכללי ההשקעה שנקבעו בתקנות מס הכנסה; משלא הופעל על ידי המשיבים שיקול דעת כלשהו; ומשכלל לא הוכח קיומה של החלטה בנדון. חשוב מכך, נטען כי אין תחולה לכלל שיקול הדעת העסקי כאשר עסקינן בקרן פנסיה שפועלת שלא למטרות רווח. לגופם של דברים נטען כי ההשקעה במלון לא השביחה את שווי המלון; כפי שאף עולה, לשיטת המערערת, מחוות דעתו של פרופ' עדן מטעם המשיבים.
המערערת מוסיפה וטוענת כי יש לראות בערך התמורה ששילמה הקרן להסתדרות הלאומית עבור אחזקותיה במלון (כאמור, 20%), כדיבידנד מוסווה ל"חבר התמידי" בניגוד להוראות התקנון. נוסף על כך נטען כי לא היה מקום לדחות את התביעה מחמת התיישנות או שיהוי בהגשתה, שכן עילת התביעה התגבשה רק ב-2004 עם הפחתת 107 מיליון ש"ח מדוחותיה הכספיים של הקרן (בשל עדכון שווי המלון); וכי ממילא מירוץ ההתיישנות החל רק לאחר מינוי המנהלת המורשית. עוד נטען כי המועד שבו הוגשה התביעה לא הסב למשיבים נזק ראייתי כלשהו; והוכחה לכך היא העובדה שבמהלך ההליך בבית המשפט המחוזי התברר כי בידי המשיבים מסמכים שאין למערערת (שהיא כאמור הקרן).
21. לשיטת המערערת לא היה מקום לדחות את התביעה בעניין ה.ע.ל תשורה והבונוס לצולר בהסתמך על הוראות הסכם הפשרה. לדבריה, הסכם הפשרה חל רק על תביעות בין קבוצת הקרן לבין קבוצת ההסתדרות ואינו מונע הגשת תביעת נגד רשימת "הנתבעים" שצורפה להסכם, שכוללת אף את המשיבים בהליך זה. לגופם של דברים, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן את דעתו לכך שההתקשרות עם ה.ע.ל תשורה היוותה למעשה מתן טובת הנאה אסורה להסתדרות הלאומית ("החבר התמידי" בקרן) וככזו מהווה הפרה של התקנון; ולכך שצולר היה נתון בניגוד עניינים כאשר כיהן כיו"ר הדירקטוריון בשתי החברות. לעניין הבונוס לצולר, נטען כי בית המשפט לא התייחס לכך שעסקינן במתן בונוס לנושא משרה בקרן פנסיה, ולעובדה שלפי חוק החברות נדרש היה לאשר את הבונוס באסיפה הכללית של הקרן ושל הוד המדבר; ושבכל מקרה החלטות דירקטוריון הקרן וועדת הביקורת לוקות בכך שהן אינן כוללות התייחסות לסוגו ולגובהו של הבונוס, והותירו החלטה בעניין זה בידי השותפות.