לסיום טוענת המערערת כי שגה בית המשפט בכך שהטיל עליה הוצאות בסכומים ניכרים. לשיטתה, מאחר שהייצוג של קבוצת צולר וקבוצת אשכנזי מומן מכספי ביטוח אחריות מקצועית שהקרן עצמה רכשה עבור המשיבים, לא היה מקום להטיל עליה את תשלום הוצאותיהם הריאליות. כך במיוחד משלא הייתה הצדקה לפיצול הייצוג של המשיבים – עובדה שהגדילה את היקף ההוצאות באופן משמעותי.
טענות המשיבים
22. קבוצת צולר וקבוצת אשכנזי הגישו סיכומים בנפרד, ואולם לנוכח הדמיון בקו הטיעון אציגו במשותף. טענתם המרכזית של המשיבים היא שיש לדחות את הערעור מאחר שיש בו משום ניסיון פסול לערער על קביעות וממצאים עובדתיים הנסמכים על עדויות וראיות, שנבחנו היטב על ידי בית המשפט ונמצאו מהימנות ומשכנעות. לשיטתם, המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח את תביעתה שמבוססת על ניסיון מלאכותי לבחון את העובדות בחכמה שבדיעבד; ואף לא זימנה עדים רלוונטיים שעבדו בזמן אמת בקרן או אצל הממונה – מאחר שידעה כי הבאתם לא תשרת את טובתה.
23. לעניין ההשקעה ושיפוץ המלון, טוענים המשיבים כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי שלפיהם התקיימו ישיבות דירקטוריון וועדות משנה סדירות ושקולות שבמסגרתן נבחן הנושא כנדרש; כי ישיבות אלה תועדו בפרוטוקולים שחלקם חסרים בשלב זה; כי הכספים הועברו למלון בהדרגה ובפיקוח; וכי השיפוץ נערך על רקע מצבו הירוד של המלון והתחרות שהציבו לו מלונות חדשים שהוקמו באזור, והצורך להביאו לרמה של חמישה כוכבים. עוד נטען כי טענת המערערת שלפיה לא התקיימו ישיבות של הגופים השונים בקרן אף מעוררת תמיהה מאחר שהקרן הייתה נתונה לפיקוח מתמיד וצמוד מצד משרד האוצר. המשיבים מוסיפים וטוענים כי משנקבע שלא נפל פגם בהליך קבלת ההחלטות בדירקטוריון הקרן, ונקבעו ממצאים פוזיטיביים שלפיהם הדירקטוריון פעל באופן סדור, בתום לב, ועל פי הנתונים שהונחו לפניו – ברי כי צדק בית המשפט כשבחר שלא להתערב בהחלטות אלה, על יסוד כלל שיקול הדעת העסקי; בפרט מאחר שההשקעה במלון הייתה במסגרת ההשקעות שנתונות "לשיקול דעתה" של הקרן, וככזו נועדה להשיג תשואה עודפת הכרוכה בנטילת סיכונים. עוד נטען כי הקרן לא הפרה את כללי ההשקעה, מאחר שלא כל הכספים שהועברו למלון שימשו לשיפוצו וחלקם הועבר למטרות נוספות – למשל להשקעה בד"ש אייפקס, באמצעות השותפות. ויצוין כי בתשובת המערערת לטענה זו, נטען כי ההשקעה בד"ש אייפקס אירעה רק בשנת 2002, בעוד ההשקעות החריגות אירעו בין השנים 1998 ל-2002. נוסף על כך, ובחזרה לעמדת המשיבים, נטען שאין לראות בכללי ההשקעה כללים נוקשים, והא ראיה שכללים אלה בוטלו בשנת 2002; החריגה מן הכללים בכל מקרה הייתה זניחה וחסרת משמעות; והממונה היה מודע להיקף ולשיעור ההשקעות בכל שנה. כן טוענים המשיבים כי ממילא לא הוכח שההפרה הנטענת של כללי ההשקעה הסבה נזק כלשהו לעמיתים; והמשיבים מזכירים בהקשר זה כי בית המשפט בחן את סבירות ההחלטה למעלה מן הצורך וקבע כי היא הייתה "נכונה" אף בדיעבד.