זאת ועוד. נטען כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט שלפיה יש לדחות את התביעה בעניין המלון גם בשל התיישנותה, וזאת מאחר שגורמים רבים היו ערים לעובדות שעומדות ביסוד עילת התביעה בזמן אמת ובהם: נושאי משרה שונים בקרן שלא נתבעו במסגרת הליך זה; הממונה שפיקח באופן שוטף על פעילות הקרן; וכן עמיתי הקרן שכלל הנתונים היו גלויים להם בדוחות הכספיים של הקרן. המשיבים מוסיפים כי השיהוי שדבק בתביעה הסב להם נזק ראייתי משמעותי; וכי מאחר שהממונה יצר כלפיהם מצג שאין לו טענות בנוגע לפרשות נושא התביעה – המערערת והממונה, שלשיטת המשיבים הוא שעומד מאחורי התביעה, מושתקים מלהעלות טענות בדיעבד נגד המשיבים.
24. לטענת המשיבים, מאחר שבמסגרת הסכם הפשרה זכתה המערערת לפיצוי מלא בגין העילות שעמדו לה לכאורה בכל הנוגע להתקשרות עם ה.ע.ל תשורה, היא איננה רשאית לתבוע גורמים נוספים בגין אותן עילות. לגופם של דברים, נטען כי המערערת מציגה את התמונה בצורה מעוותת – ההתקשרות עם חברת ה.ע.ל תשורה לא נועדה לאפשר טובות הנאה לצדדים שלישיים (קרי, ההסתדרות הלאומית), אלא הייתה החלופה היעילה ביותר למתן שירותי ניהול לקרן ולקרן ההמשך שלה; ועלתה בקנה אחד עם עמדת הממונה שלפיה יש להקים חברה שתעניק שירותי ניהול חיצוניים לקרן. נטען גם כי ההתקשרות עם ה.ע.ל תשורה נעשתה לאחר דיונים בדירקטוריון הקרן בנושא; ובתיאום ובעידוד משרד האוצר. עוד נטען כי ההתקשרות עם ה.ע.ל תשורה לא הסבה לקרן נזק; וכי בכל מקרה דמי הניהול היו משולמים לחברת ניהול כלשהי. אשר לבונוס לצולר, נטען כי המשיבים אישרו את הבונוס בתום לב, תוך הסתמכות על חוות דעת משפטיות בנושא. כן נטען כי מאחר שהבונוס ניתן על ידי השותפות שנשלטה רק באופן חלקי על ידי הקרן, הם לא נדרשו לאשרו; ולפיכך האישור העקרוני של דירקטוריון הקרן ושל ועדת הביקורת ניתן למעלה מן הצורך.
עוד נטען כי המערערת אפילו לא טרחה לנסות ולהוכיח את תביעתה ביחס לכל אחד מהמשיבים בנפרד; ומשכך ממילא לא הוכחה אחריותו הנפרדת של כל משיב ומשיב. לסיום מוסיפים המשיבים כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי שמשקפת את ההוצאות הסבירות בנסיבות המקרה; תוך שהודגשו הסיכונים הכרוכים במתן משקל, כפי שטוענת לו המערערת, לעובדה שהוצאות המשיבים בהליך המשפטי שולמו על ידי חברת ביטוח.
טענות הירשזון
25. הירשזון מצטרף באופן עקרוני לטענות המשיבים, ואולם מוסיף ומחדד מספר טענות הנוגעות רק אליו. לדברי הירשזון, למערערת מעולם לא עמדו טענות של ממש נגדו והוא צורף לתביעה רק בשל הערך השלילי וההד התקשורתי שכריכת שמו בתביעה הניבה. לטענתו, הוא מעולם לא שימש כנושא משרה בקרן וממילא לא נטל חלק בקבלת ההחלטות שאת סבירותן מבקשת המערערת להעמיד במבחן שיפוטי; ובכל מקרה ככל שלמערערת טענות נגד ההסתדרות הלאומית (שבזמנו הוא עמד בראשה) הרי שהיה עליה לתבוע אותה. הירשזון מוסיף וטוען כי יש לדחות את טענות המערערת כלפי התנהלותו כדירקטור בהוד המדבר – מאחר שבמסגרת תפקידו זה הוא נדרש לפעול לטובת המלון ולא לטובת הקרן; ועל כן לא זו בלבד שלא היה מצופה ממנו למנוע את השקעות הקרן במלון, אלא שאף לא הוכח כי היה ביכולתו לעשות כן. למעלה מן הצורך נטען כי אף אם הירשזון אחראי להחלטת ההשקעה במלון, הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין מעידים על כך שלא נפל פגם בהתנהלות נושאי המשרה בקרן, ומקל וחומר הדברים יפים ביחס להירשזון. בנקודה זו טוען הירשזון כי מאחר שהוא לא כיהן בהוד המדבר בשנים שרלוונטיות לשתי הפרשות האחרות, יש לדחות את טענות המערערת ביחס אליו.