"התרשמנו כי שני הצדדים כאחד, בזמן אמת, לא הגדירו את יחסיהם כיחסי עובד-מעסיק וכי על רקע זה כלל לא הייתה ציפיה מצד המערער לקיומו של שימוע כמו גם הכרה מצד המעסיק לעניין קיומה של חובה שכזו. שנית, בנסיבות שבהן הגדרת מערכת היחסים אינה נקיה מספקות, העלאת טענה שכזו לראשונה שנים רבות לאחר סיום ההתקשרות/יחסי העבודה בין הצדדים כאשר בבסיס הטענה קיימת מחלוקת לעניין אופי ההתקשרות, אינה טענה אמיתית מהותית לעניין היעדר קיומו של שימוע אלא רק ניסיון להעצים את האפשרויות הכלכליות להשגת יתרונות כספיים. לא לכך נועד הפיצוי בגין אי קיום חובת השימוע. שלישית, גם אם היינו סבורים כי יש מקום לפיצוי המערער בגין אי עריכת השימוע (ואיננו סבורים כך בנסיבות העניין שלפנינו), הרי שלאור הפער בין הסכומים שקיבל המערער כמפורט בסעיף 55 לעיל לבין הסכומים שלהם היה זכאי בגין זכויותיו הסוציאליות בדיעבד, ואשר עומד על למעלה מ-1,000,000 ₪, איננו מוצאים מקום להורות על תשלום פיצוי נוסף".
141. אינננו סבורים, כי היה מקום לערוך לתובע שימוע, הן לאור הגדרת מערכת היחסים בין הצדדים, אשר הבנק האמין שמשקפת את מצבו המשפטי של הקשר בין הצדדים כיחסי קבלן - מזמין, והן מאחר והתובע היה מודע לכך שהפרויקט עתיד להסתיים וכי קיים חוסר שביעות רצון מן האופן בו ניתנים על ידו השירותים.
142. החוזה שנחתם בין הצדדים והוארך מעת לעת בהתאם להתקדמות הפרויקט עתיד היה לפקוע ביום 31.3.2014, חודש לאחר המועד בו הסתיימה ההתקשרות בפועל. ספק אם בשלהי שנת 2013, משהעבודה על הפרויקט הצטמצמה, התובע התבקש להפחית את הקף מתן השירותים ל – 4 שעות ומנהלת הפרויקט צמצמה את נוכחותה וחזרה לתפקידה שלה (ר' פרוטוקול עמ' 92 שורות 29-23; סעיף 12 לתצהירה), היתה לתובע ציפיה אמיתית כי חוזהו יוארך שוב. לא בכדי החל מחודש מרץ 2013 הוארכה ההתקשרות מעת לעת לתקופות קצרות בנות חודשיים עד חמישה חודשים (ר' נספחים "ד/5-ד/7" לתצהירי הנתבע).
143. אין להפוך את השימוע לטקס אותו יש לקיים בכל מחיר על פי כללים מוכתבים וידועים מראש (ר' בענין זה ע"ע (ארצי) 1268/01 החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות – רחל כהן (2003)). כשם שלא כל פגם בשימוע מחייב פסיקתו של פיצוי לעובד המפוטר כך גם במקרנו אנו איננו סוברים שהתובע זכאי לפיצוי כלשהוא מן הטעמים שהובהרו לעיל.
תביעת ההשבה
144. בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בענין ענת עמיר נקבע: