הנתונים שהציג נתבע מס' 2 כלל אינם מתיישבים עם תלושי השכר. בחודש זה שילמה חברת הסיעוד כאמור 2,368 ₪ ולא 2,667 ₪ (ולמעשה באף אחד מחודשי העבודה לא שילמה חברת הסיעוד סך של 2,667 ₪ ברוטו או נטו). זאת ועוד, אין כל הסבר מניח את הדעת מהו הסכום שנקב נתבע מס' 2 בסך 2,429 ₪, האם מדובר בסכום ששילם אביו כשכר עבודה, וזאת למרות שב"כ הנתבעים טען בדיון הראשון ששולם לו 1,333 ₪, וכיצד סכום זה מתיישב עם הסכום הנקוב בתלוש השכר. מעבר לכך, וכאמור לעיל, לא הוצגה כל אסמכתא כי סכום זה אכן שולם בפועל לתובע.
38. על כן, יש לקבל את טענתו של התובע בנוגע להפרשי השכר הנובעים מהשגיאה בחישוב השלמת השכר. בכתב התביעה, דרש התובע בנפרד גם חגים, הבראה וחופשה, מהם לא קוזזו הסכומים שצוינו בתלושים ואשר נבלעו בשכרו של התובע, ולכן בגין הפרשי השכר נכללו רק הסכומים ששולמו בתלושים בגין נסיעות, ואשר קוזזו משכרו של התובע בשל שיטת החישוב השגויה. התובע נקב בכתב התביעה בסך של 2,422 ₪, ומבדיקת תלושי השכר אכן עולה כי סכום זה מסכם את כל הסכומים ששולמו בגין נסיעות בכל תקופת העבודה. לכן, זכאי התובע להפרשי שכר בסך 2,422 ₪.
39. אין מקום לפסוק במקרה דנן פיצוי הלנת שכר, שכן שוכנעתי כי הפרשי השכר נבעו מטעות ואי הבנה מצד הנתבעים לגבי אופן חישוב שכרו של התובע ביחס לשכר ששולם לו על ידי חברת הסיעוד וכן ביחס לניכויים אשר מותר היה לנכות משכרו של התובע.
גמול עבודה בשעות מנוחה שבועית
40. מוסכם על הצדדים כי כאשר נדרש התובע לעבוד במנוחה השבועית, שכרו אמור היה לעמוד על 280 ₪. התובע טוען כי קיבל רק פעם בחודש מנוחה שבועית וכי הוא זכאי להשלמת הגמול לעבודה במנוחה השבועית בסכום של 337.5 ₪ לשבוע. מנגד, טענו הנתבעים במסגרת כתב הגנתם ובסיכומים כי כל שכרו של התובע שולם לו כדין.
41. הנתבעים אומנם לא הציגו רישומים המלמדים מתי עבד התובע במנוחה שבועית וכמה שולם לו, אולם נתבע מס' 2 טען בחקירתו כי בכל פעם שהתובע עבד ביום המנוחה, קיבל סך של 280 ₪. מנגד, לא ניתן להבין מטענותיו של התובע כיצד חישב את הפרשי השכר המגיעים לו בגין המנוחה השבועית, ויוסבר:
לטענת התובע, תמורת העבודה במנוחה השבועית שולם לו 280 ₪ וכי הוא זכאי להשלמת הגמול בסך 337.5 ₪ לשבוע, אולם ללא כל הסבר או פירוט כיצד חישב סכום זה. מחישוביו של התובע ברכיבים אחרים עולה כי לגישתו שכרו היומי עמד על סך של 186 ₪, כך שתשלום של 280 ₪ עבור יום המנוחה מהווה 150% משכרו הרגיל בקירוב, והתובע אינו מסביר מדוע תשלום סך של 280 ₪ ליום מנוחה אינו כדין.