37. המסקנה מן האמור לעיל היא, שבדין דחה בית משפט קמא את טענת המערער, לפיה לא היה בעל עניין בחברה. המסקנה אפוא, שהמערער אינו עונה על הגדרת "ערב יחיד" והערבות לא בטלה מכח הוראות 21(ב) לחוק הערבות.
טענת המערער, לפיה הוא ביטל את הערבות:
38. אף בנקודה זו לא מצאתי שיש מקום להתערב בהכרעת בית משפט קמא.
39. אין מחלוקת, כי המערער לא פנה לבנק ולא ביקש לבטל ערבותו בכתב, וכי הבנק לא הודיע לו בכתב על ביטול הערבות (עדות המערער בעמוד 58 שורה 25 לפרוטוקול הדיונים בבית משפט קמא). סעיף 15(א) לחוק הערבות קובע כהאי לישנא:
"ניתנה ערבות לחיוב עתיד לבוא, רשאי הערב, כל עוד לא נוצר החיוב הנערב, לבטל ערבותו על ידי מתן הודעה בכתב לנושה, אולם עליו לפצות את הנושה בעד הנזק שנגרם לו עקב הביטול".
40. כתב הערבות קובע, בסעיף 3(א) כי הערבות תמשיך לעמוד "גם אם בעת כלשהיא לא היה חיוב/ התחייבות כלשהם של החייבים כלפי הבנק- וזאת עד שהבנק יאשר לערבים בכתב שאחריותם על פי ערבות זו הסתיימה.." ואילו סעיף 3(ב) קובע כי כל אחד מן הערבים "יהיה רשאי לבטל את ערבותו, על ידי מתן הודעה בכתב לבנק לפחות שלושים ימים מראש".
41. טוען המערער, כי דרישת הכתב הקבועה הן בחוק הערבות והן בכתב הערבות היא ראייתית ולא מהותית ועל כן, על בית משפט קמא היה לקבל עת עמדת המערער, לפיה הוא ביטל את הערבות, מקום שגרסה זו מוצאת תמיכה מהיעדרות שמו של המערער לאורך שנים מדיוני ועדות האשראים, מהעדר שליחת הודעות, מאי הכללת המערער בכתב התביעה שהוגש כנגד החברה ויתר אחיו וכן מאי הזכרת שמו של המערער בכתבי בי דין שהגיש הבנק (אותם מנינו לעיל). אדון בטענתו זו של המערער.
בית המשפט העליון נדרש לתנאים הסכמיים מן הסוג הנדון לפיהם כל שינוי להסכם בכתב יש לעשות בכתב, וזאת בעניין ע"א 449/85 היועץ המשפטי לממשלה נ' גד חברה לבניין בע"מ פ"ד מג(1) , 183 (1989), בו נקבעו הדברים שלהלן:
"מוכן אני לתמוך במגמה של שמירה על ודאות היחסים החוזיים. אכן, יש בהחלפת מסמכים כתובים בין הצדדים כדי לתרום לוודאותו של הקשר החוזי ביניהם. על הקונה לדאוג לכך, ששינויים בחוזה או תוספות לו ייעשו בכתב על-ידי הנהלת החברה, וכל עוד לא אירע כך, אין לדברים המוחלפים בעל-פה תוקף מחייב. קיומו של מסמך בכתב, אשר יעגן שינויים או תיקונים לאחר חתימת החוזה, יקל גם על הוכחתם של עניינים השנויים במחלוקת, אם אלה יתגלעו בין הצדדים". (ההדגשה אינה במקור, נ.ג'.).