פסק דין
השופט נאסר ג'השאן
1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מ' צור) מיום 1.10.2017 בת.א 6916-02-14, בגדרו התקבלה במלואה תביעת המשיב – בנק ערבי ישראלי (להלן: "הבנק") כנגד המערער בגין ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום, לחובות חברת בני מוסטפא נעאמנה בע"מ (להלן: "החברה"), כלפי הבנק.
2. בית משפט קמא קיבל טענת הבנק, לפיה ערב המערער לחובות החברה כלפי הבנק בחשבון שמספרו 31600/68 בסניף עראבה (להלן: "החשבון"), וחייב את המערער לשלם את החוב הנערב בסך 1,200,607 ₪ בצירוף ריבית מחושבת בשיעור 15% לשנה החל מיום 01.01.2014 ועד ליום התשלום בפועל, כאשר הריבית תתווסף לקרן פעם בשלושה חודשים, לפי השינויים שהיו נהוגים אצל הבנק מעת לעת. בית משפט קמא חייב את המערער לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪.
3. בפסק הדין התקבלה טענות הבנק, כי המערער הוא ערב מכח כתב ערבות ונדחו טענות המערער לגבי תוקף כתב הערבות הנ"ל או לגבי ביטולו. כן דחה בית משפט קמא את טענות ההגנה כלפי החוב הנערב ושיעורו, שעליהן עוד נעמוד להלן.
4. המערער אינו משלים עם פסק הדין, והוא טוען כי מן הדין היה לדחות את התביעה בגין הערבות. המערער עוד מעלה טענות חלופיות, לפיהן יש להצהיר על בטלות הערבות לאור התנהלות הבנק וטענות הנוגעות לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלות זו.
5. הצדדים הביאו ראיות למכביר בפני בית משפט קמא ומספר לא קטן של מסמכים על מנת לשכנע בצדקת טענותיהם. אביא להלן טענות הצדדים, הכרעת בית משפט קמא, השגות המערער על פסק הדין והכרעתי.
טענות הצדדים, וההליכים בפני בית משפט קמא:
6. הבנק הגיש כנגד המערער תביעה בסדר דין מקוצר, שסכומה הועמד על-סך 1,209,981 ₪. על-פי הנטען בשנת 1996 פתח הבנק את חשבון החברה, שבין יתר תנאיו נכלל התנאי, שעל סכומי הפיגור תתווסף הריבית המרבית הנהוגה בבנק (העומדת ביום הגשת התביעה על 15%). על-פי הנטען, ביום 11.02.1999 ערב המערער לחובות החברה בחשבון הנ"ל מכוח כתב ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום, עליו חתום המערער יחד עם שלושת אחיו: עלי, פהים ואחמד. נטען, כי ארבעת החותמים היו בעלי המניות של החברה. עוד נטען בכתב התביעה, כי ביום 31.10.2011 העמיד הבנק לחברה אשראי (הלוואה) על-סך 1,100,000 ₪ שעליו חלים התנאים הכללים לבקשה לקבלת אשראי עליה חתומה החברה עם פתיחת החשבון. עוד נטען, כי ביום 19.01.2014 ומשלא עמדה החברה בהלוואה הנ"ל ביקש הבנק מן המערער לפרוע את החוב שעמד על סכום התביעה המורכב מיתרה בלתי מסולקת בסך 644,962 ₪, סכום הפיגורים (שלא נפרעו) סך 554,668 ₪ וסך 975 ₪ יתרת חובה בחשבון החח"ד.
7. בכתב התביעה צויין, כי כנגד החברה וכנגד הערבים האחרים ניתנו פסקי דין המחייבים את החברה והערבים לשלם את הסכום הנתבע וזאת במסגרת פסקי דין שניתנו בת"א 12612-03-12, כאשר אין חולק כי לתביעה הנ"ל לא צורף המערער כנתבע.
8. המערער הגיש בקשת רשות להתגונן אשר נידונה בפני כב' הרשם (כתוארו אז) נ' זיתוני. בקשת הרשות להתגונן התקבלה בכפוף להפקדת סך של 120,000 ₪. להלן טענות המערער לגביהן ניתנה לו רשות להתגונן (ראו טענות המערער בבקשות רשות להתגונן שהגיש והחלטת כב' הרשם זיתוני נספחים 2 ו-3 לתיק המוצגים מטעם המשיב):
א. הבנק הודה בשלושה כתבי בי דין שהוגשו מטעמו בכך שהמערער אינו ערב: הראשון, הוא התביעה הראשונה שהגיש כנגד החברה וכנגד יתר הערבים, כאשר לא צירף את המערער כנתבע; השני, תגובה לבקשה לביטול פסק דין שהגישו חלק מן הנתבעים בתביעה הראשונה ובה טענו כי הם הופטרו מאחר והבנק ויתר על ערבות המערער ובתגובה לכך לא כפר הבנק בטענה זו; והשלישי תגובה לבקשה להקפאת הליכים שהגישה החברה לבית המשפט המחוזי, בגדרה טען הבנק כי הערבים לחוב הם שלושת אחיו.
ב. הבנק הודה, כי המערער אינו ערב לחובות החברה על-פי כתב הערבות, מאחר ומעולם לא שלח הודעות לערב ולמרות מערכת היחסים הענפה בין הבנק לבין החברה, מעולם לא פנה הבנק למערער והודיע לו או החתים אותו על מסמך באשר לשינויים לגבי החוב הנערב. עוד טען המערער כי אפילו מכתב הדרישה ששלח הבנק ביום 20.02.2012 לחברה ויתר הערבים, לא מוען למערער.
ג. המערער נושל מזכויותיו בחברה ומכל תפקידיו על-ידי אחיו עוד ביום 01.01.1999, והבנק היה מודע לכך והוא ידע כי המערער פנה לדרך חדשה, הקים עסק אחר ואף ניהל את החשבון באותו בנק ובאותו סניף. הבנק ידע במשך שנים, שאין למערער כל זיקה לחברה וכי אין הוא מעורב בהענקת אשראים לחברה לרבות נטילת ההלוואה על-סך 1,100,000 ₪ שבגינה הוגשה התביעה. עוד נטען, כי ביום 07.03.2008 העביר המערער פורמלית את מניותיו לאחיו ובהזדמנות זו חידד המערער עם פקידי הבנק העובדה שהיתה ברורה במשך שנים, כי "אין לו כל ערבות או חובות בגין חובות לחברה... הבנק אישר בפניו באופן חד משמעי כי אין לו כל ערבות או חבות בגין חובות החברה.." (סעיף 12 לבקשת המערער לרשות להתגונן). המערער לא היה מעורב בהענקת האשראי המוזכר בכתב התביעה, והוא לא ערב להלוואה כפי שעשו אחיו בשנת 2011 (נספחים 5 ו-6 לבקשת רשות להגן), והוא טען כי במשך השנים שמו כערב לא עלה בפני ועדות אשראי והבנק, למעשה, לא ראה בו כערב.
ד. הבנק לא שלח אף הודעה המודיעה לו על ערבותו או על מצבה הכלכלי של החברה במשך כל השנים (והדבר מוכיח כי הבנק ויתר על ערבות זו והוא לא ראה במערער כערב). נטען עוד, כי בכך הפר הבנק הוראות בנק ישראל, אשר מחייבות בנק שהחתים ערב על ערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום, לשלוח לערב הודעה על סכום הערבות וסכום החוב הנערב, ועל הבנק להודיע לערב כי החייב אינו מקיים חיובו. נטען, כי די בכך כדי להביא לביטול הערבות. עוד נטען, כי כל האשראים שניתנו לחברה, לרבות ההלוואה האחרונה על-סך 1,100,000 ₪, ניתנו מבלי שהמערער היה מעורב בכך, ומבלי שהבנק יידע אותו על כך כערב, ועל כן הבנק התרשל, נהג בחוסר תום לב וגרם בכך לערב נזקים שכן אילו ידע על ההלוואה היה מתנגד למתן ההלוואה ומבטל את כתב הערבות.
ה. הבנק מושתק מלהעלות טענות לערבותו של המערער, מקום שנהג במשך שנים רבות במערער כמי שאינו ערב לחובות החברה, ומקום שהבנק העניק אשראים מבלי לעדכן את המערער לגבי מצבה של החברה.
9. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית והעדים נחקרו על תצהיריהם. מטעם הבנק הוגשו תצהירי מר ח'אלד אבו חמדה - קצין אשראי בסניף עראבה של הבנק (שבו התנהל חשבון החברה), ג'ון אבו שקארה - מנהל סניף עראבה בין השנים 2008-2011 ופארס אגבאריה מנהל סניף עראבה בשנים 2005-2008. מטעם המערער הוגשו תצהירו ותצהירי שני עובדי הבנק לשעבר - מג'די עבדאלרחמן, מנהל תיקי לקוחות שהיה מעורב בניהול תיק החברה בהנהלה הראשית, והישאם ג'רייב מנהל תיקי לקוחות שהיה מעורב בניהול תיק החברה בשנים 2003-2007.
פסק דינו של בית משפט קמא:
10. בית משפט קמא קיבל התביעה במלואה ודחה טענות ההגנה שהעלה המערער.
11. בית משפט קמא דחה טענת המערער, כי הערבות הנטענת לא נועדה לערוב לחובות החברה כלפי הבנק ודחה טענת המערער כי מטרת הערבות היא "לקשור פקדונות" של הערב-המערער למצבת הבטוחות בחשבון. בית משפט קמא מצא, כי מדובר בהרחבת חזית ובטענה שלא נטענה בבקשת הרשות להגן ואף מצא כי דין הטענה להידחות לגופה, זאת לאור לשונה הברורה של הערבות שאינה סובלת את הפרשנות לה טוען המערער. בית משפט קמא, אף דחה את הטענה לגבי העדר הסבר לחתימת ערבויות אישיות בשנת 1999 למרות שהחשבון נפתח תשע שנים לפני כן והוא מצא בדברי נציגי הבנק שהעידו בפניו כי לעיתים נוהג הבנק להחתים ערבים שנים לאחר פתיחת חשבון הבנק.
12. נדחתה טענת המערער, כי הערבות בוטלה בעל פה. טענה זו של המערער נדחתה לאור סעיף 3 לכתב הערבות אשר קובע, כי הערבות תמשיך לעמוד בתוקפה עד שהבנק "יאשר לערבים בכתב שאחריותם בוטלה". נקבע על-ידי בית משפט קמא, כי הערב לא נתן הודעה בכתב על ביטול ערבותו ואף הבנק לא אישר לערב- המערער בכתב על שחרורו מערבותו ועל כן לא מתקיימים התנאים לשחרור המערער מערבותו. נקבע עוד, כי אף העברת מניות המערער לאחיו והעובדה שהוא חדל מלהיות בעל מניות בחברה אינה מהווה ביטול ערבות ובכל מקרה, אפילו היה בית המשפט רואה בכך משום ביטול ערבות, על הערב היה לשלם את החוב כפי שהוא ביום הביטול, אשר עמד על סך 4,000,000 ₪.
13. המערער טען בפני בית משפט קמא, כי הוא ענה להגדרת "ערב יחיד" מאחר והוא נושל מן החברה וחדל להיות בעל מניות ביום 1.1.199, לפני חתימתו על כתב הערבות. טענה זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא. נקבע, כי הערב- המערער המשיך להיות בעל מניות בחברה ו "בעל עניין" בתאגיד- ובכך נשלל מעמדו כ-"ערב יחיד" כהגדרתו בחוק הערבות התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות"). נקבע כי, המערער היה בעל מניות רשום עד לשנת 2008 ודי בכך כדי לדחות את הטענה. עוד נקבע, בבחינת למעלה מן הצורך, כי בין השנים 2001-2005 חתם המערער על מספר כתבי קיזוז של כספי חסכון ביחס לחשבון החברה מבלי שיתן הסבר המניח את הדעת לכך, ובשנת 2004 חתם המערער יחד עם אחיו על כתב ערבות לחובות החברה כלפי בנק מרכנתיל (נספח כ"ז לתצהירי עדות ראשית מטעם הבנק), דבר המפריך טענת המערער כי למן שנת 1999 חדל המערער להיות "בעל עניין" בחברה.
14. אף הטענה כי יש לבטל את הערבות בשל שינויים בחוב הנערב דחה בית משפט קמא. נקבע, כי החיוב הנערב בשנת 2011 (נטילת ההלוואה) אינה אלא מיסוד חוב קיים ועל כן מתן ההלוואה אינה שינוי בחוב הנערב ואינה יצירת אשראי חדש.
15. המערער העלה טענה נוספת בפני בית משפט קמא- והיא כי יש לבטל את הערבות בשל הפרת חובת הגילוי המוטלת על הבנק כלפי הערב, ואף טענה זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא. בית משפט קמא פנה להוראות סעיף 26 (ה) לחוק הערבות הקובע, כי במידה ולא קיים החייב את החוב הנערב, יודיע על כך הנושה לערב ולא עשה כן "יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". בית משפט קמא קבע, כי "אין חולק כי לא נמסרה לנתבע הודעה על אי עמידת החברה בהתחייבויותיה בשום שלב". בית המשפט יצא מן ההנחה כי הופרה חובת הידוע והגילוי החלה על הבנק ליידע את הערב כי החייב אינו עומד בחובותיו. בית משפט קמא שוב פנה להוראות סעיף 26 לחוק הערבות וקבע, כי הפרת חובת הידוע אינה מפטירה את הערב ואינה מביאה לבטלות הערבות, וכי היא מפטירה את הערב כדי הנזק שנגרם לו בגין הפרת חובות הנושה – הבנק, ועל כן על הערב להוכיח נזק בגין הפרת חובת הידוע, ומשלא הוכיח הערב- המערער נזק כלשהו, דחה בית משפט קמא את טענתו זו.
16. עוד דן בית משפט קמא בטענה נוספת והיא, כי הבנק לא הסתמך במשך שנים על ערבותו של הערב באופן המונע מן הבנק להסתמך עליה. בית משפט קמא קבע, כי הוכח בפניו כי עובדי הבנק אכן לא היו מודעים לערבותו של המערער, אלא שאין בכך כדי להביא לבטלות הערבות. נקבע, כי ערבויות אינן נבדקות באופן שוטף והערבות מעולם לא בוטלה מרישומי הבנק ובדיקת ערבויות הערבים לחובות החברה במערכת הבנק היתה מעלה כי הערבות שריריה וקיימת. בית משפט קמא הסתפק בהסברי עובדי הבנק לגבי אי הופעת הערבות בדיוני ועדות אשראי, וקבע כי בדיוני ועדות אשראי אין התייחסות לשמות הערבים. נקבע עוד, כי דיוני הועדות אינן חשופות לבנק בזמן אמת ועל כן אין הבנק יכול להסתמך על פרוטוקולי ועדות אשראי. עוד דחה בית משפט קמא את הטענה כי מאחר והבנק לא שלח הודעות לערב הרי לא ראה בו כערב. נקבע על-ידי בית משפט קמא, כי הבנק שלח הודעות אולם לא הוכח כי אלו הגיעו לערב.
17. בית משפט קמא דחה טענת המערער, לפיה הודה הבנק בכתבי בי דין שהמערער אינו ערב. נקבע כי אין בתגובות שהוגשו לבקשה לביטול פסק דין ובתגובה לבקשת החברה להקפאת ההליכים (שהוגשה שלושה חודשים לאחר משלוח מכתב התראה) שבהם לא נמנה המערער כערב (להבדיל מאחיו ששמותיהם נמנו כערבים) כדי להביא לבטלות הערבות.
18. בית משפט קמא דחה טענות נוספות שהעלה המערער- שיהוי בפניית הבנק אליו, אי הבאת כתב הערבות המקורי לשם מתן הסבר ל-"כוכבית" המופיעה ליד שמו של המערער. בית המשפט דחה את הטענה למשמעות אותה "כוכבית" ליד שמו של המערער.
19. לפיכך דחה בית משפט קמא כלל טענותיו של המערער ולפיכך קיבל התביעה במלואה אגב הוספת ריבית על מלוא סכום התביעה מיום הגשתה לפי הריבית המוסכמת בין הבנק לבין החברה.
טענות המערער בערעור ובעיקרי הטיעון מטעמו:
20. בערעור שהגיש המערער, טוען כי מספר שגיאות נפלו בפסק דינו של בית משפט קמא. נטען, כי כל אחת מקביעותיו של בית משפט קמא שלהלן, מביאה לבטלות הערבות: הקביעה כי לא נמצא כל הסבר מדוע הוחתם המערער על ערבות ביום 11.02.1999; הקביעה כי חובת הגילוי והידוע של הבנק הופרה; הקביעה כי עובדי הבנק שהעידו לא היו מודעים לערבות; והקביעה כי הבנק לא הוכיח כי המערער קיבל הודעות לערב.
21. המערער טוען, כי מאחר ונקבע כי חובת הגילוי והידוע הופרה, שומה היה על בית משפט קמא לבטל את הערבות. נטען כי שגה בית משפט קמא משפנה לסעיף 26 לחוק הערבות אשר מפטיר את הערב כדי נזקו במידה ויוכח כי חובת הגילוי הופרה, זאת מאחר וסעיף 26 לחוק הערבות החל על "ערב יחיד" כאשר בית משפט קמא עצמו קבע כי המערער אינו "ערב יחיד". ועוד, נטען כי נגרם נזק למערער כתוצאה מאי הגילוי וכי נזק זה הוכח גם הוכח, שכן אילו היה יודע המערער על הקשיים הכלכליים היה פועל לפירעון החובות או שהיה מודיע, פעם נוספת על ביטול הערבות. נטען עוד, כי הנזק מתבטא אף בסכומי הריבית וההצמדה שהוספו על החוב כאשר המערער אינו יודע על מתן האשראי ועל ההרעה במצב החברה.