20. ביממד טוענת כי בגין הפרת החוזה, היא זכאית לפיצויי קיום ולחילופין, פיצויי הסתמכות. להלן אדון בטענות הצדדים ביחס לכל אחד מסוגי הפיצויים.
פיצויי קיום
21. המסגרת הנורמטיבית לקביעת שיעור הפיצוי.
ככלל, נפגע מהפרת חוזה התובע פיצוי על נזק ממון חייב להוכיח לא רק כי נגרם לו נזק, אלא גם להביא ראיות טובות להוכחת שיעורו.
עם זאת, מדובר בחובה גמישה שתוכנה – ולעתים אף עצם קיומה – תלויים באופיו המיוחד של הנזק, בנסיבות התרחשותו ובכל נסיבה אחרת המשפיעה על זמינותן של הראיות הרלוונטיות להוכחת שיעור הנזק (שלו ואדר, עמ' 351).
פיצויי קיום על פי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970 נועדו להעמיד את הנפגע במצב בו היה אלמלא ההפרה, והגדרת "נזק" בסעיף 1 לחוק התרופות האמור, כוללת גם רווח שנמנע מהנפגע עקב הפרת החוזה (ע"א 11173/02 אלוניאל בע"מ נ' זאב בר בנין ופיתוח 1994 בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 7 והאסמכתאות שם (3.4.2006) (להלן: "עניין אלוניאל"); שלו ואדר, בעמ' 46-45; ע"א 4232/13 אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' אלי בלום (פורסם בנבו, 29.1.2015)).
על הנפגע להביא ראיות להוכחת שיעורו של הנזק הנטען במידת ודאות סבירה בנסיבות העניין. כאשר הנזק הוא כזה שמעצם טיבו קיים קושי להעריך את היקפו, יכול הנפגע להסתפק בהוכחת הערכה מקורבת בדבר שיעור ההפסד שנגרם לו (שלו ואדר, בעמ' 349).
22. במקרה דנן, ביממד עותרת, בין היתר, לפיצוי בגין אובדן הרווח שהיה צפוי לה כתוצאה מקיום החוזה מול הנתבעות.
הערכת נזק מעין זה, נחשבת לנזק שהערכתו קשה ולגביו נקבע לא אחת בפסיקה, כי קביעת הפיצויים בגינו "מחייבת תכופות השערות וניחושים" (כדברי השופט ריבלין בעניין אלוניאל, פסקה 7) וכי משום כך, יש לנקוט גישה מקילה עם הנפגע המבקש לזכות בפיצויים בגינו.
ביחס להערכת רווח צפוי, הדרישה המסורתית להוכיח את שיעור הנזק, כתנאי לפסיקת הפיצויים בהוכחת נזק, פורשה בפסיקה כדרישה גמישה, המסתפקת ב"ודאות סבירה" הן לעצם התרחשותו של הנזק והן לגבי שיעורו. יישומו של מבחן זה מחייב, מטבע הדברים, התחשבות באופי הפגיעה ובשאר נסיבות העניין העשויות להשפיע על היכולת להוכיח מהו שיעור הנזק. ברוח זו נקבע, בהקשר דנן, שקשיים בהוכחת שיעורן של ההכנסות וההוצאות המשוערות (שבקיומן ובהיקפן תלוי הרווח), לא בהכרח יכשילו את תביעתו של הנפגע לפיצויים (שלו ואדר, עמ' 445).
בהקשר זה נפסק בע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מב(2) 793, 799 – 800 (1988) כי: