גם פרופ' כהן בספרה לעיל הביעה עמדה דומה ביחס לאחריותם האישית של דירקטורים המתעלמים מנושים צפויים של החברה, ובהמשך לדבריה כמצוטט בסעיף 20, היא הוסיפה באומרה :
''דירקטורים שיתעלמו בנסיבות כאלה מהנפגעים הצפויים ויתנו את ההצהרה בדבר יכולת פירעון, עלולים להימצא אחראים. שונה המצב לגבי דירקטורים שנתנו את ההצהרה הנידונה בלי שידעו כי יש בשוק מוצרים פגומים של החברה שעלולים לגרום נזק לצדדים שלישיים. במקרה כזה, לא ניתן לדרוש מהדירקטורים להתייחס לחבויות עתידיות של החברה שלא היו בידיעתם בעת מתן ההצהרה, ועל כן, אין להטיל עליהם אחריות לנזק שנגרם לצד שלישי לאחר הפירוק (שם, עמ' 85).
בהמשך, לסיכום עמדת המחברת בנדון, נאמר כדלקמן:
"נראה לי כי ראוי היה לאמץ הסדר מפורש גם במשפט הישראלי. אולם, גם בהיעדרו ניתן, לדעתי, לבסס תביעה נגד דירקטורים שהצהירו על יכולת פירעון של החברה בהתעלם מנושים עתידיים שתביעתם, אמנם, טרם נעורה, אולם ידועות היו לדירקטורים עובדות שמהן עולה סיכוי לתביעות כאלה. במקרים אלה, יכול שהתביעה תהיה מבוססת הן על תרמית והן על רשלנות – בהתאם לנסיבות" (שם, בעמ' 86).
תאמר איפה מעתה, כי דירקטור אשר חתם על תצהיר פירעון במסגרת הליך פירוק חברה מרצון, אחראי באופן אישי ככל והוא פעל ברשלנות או בהעדר תום לב.
23. עוולת הרשלנות מעוגנת בסעיפים 35-36 לפקודת הניזיקין, ושלושה הם יסודותיה: קיום חובת זהירות ביחסים שבין המזיק לניזוק (מושגית וקונקרטית), הפרת חובת הזהירות וגרימת נזק לניזוק בעקבות אותה הפרה (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1), 113). ודוק, המבחן המקובל להטלת אחריות בנזיקין על אורגנים ונושאי תפקיד בחברה, אינו שונה מהמבחן הרגיל והמקובל בדיני הנזיקין (ראה רע"א 7875/06 זלץ נ' שירותי בריאות, פורסם בנבו, פסקה 12).
להלן אבחן טענות הנתבעים השוללות, כביכול, את אחריותם הנטענת לאי פירעון פסק הדין, כמו גם הטענה בדבר הרשלנות התורמת של התובעת.
24. כזכור, הנחת היסוד לפירוק חברה מרצון היא שהחברה כשרת פירעון, והרי בחתימתם של נתבעים 1-3 על תצהירי הפירעון הם אישרו קיומה של הנחה זו גם ביחס לחברה. אין חולק כי נתבעים 1-3 היו מודעים לתביעה הקודמת ולהליכים שננקטו במסגרתה, לרבות החלטת בית הדין לעבודה לפיה נדחתה בקשת החברה לעיכוב הדיון בתביעה בעקבות הליך הפירוק, כמו גם בקשת התובעת לחייב את בעלי המניות בחברה להפקיד בקופת בית הדין את סכום התביעה. כן ידעו נתבעים 1-3 כי בהתאם לאותה החלטה התובעת קיבלה לידיה את תצהירי הפירעון ובעקבות זאת, ויש לומר בצדק, היא נמנעה מנקיטת הליכים נוספים ושמה את מבטחה ביכולת החברה לקיים את פסק הדין, לכשינתן וכלל והיא תזכה בדין. בנסיבות העניין, בניגוד לטענת נתבעים 1-3, מתקיים קשר סיבתי בין חתימתם על תצהירי הפירעון והסתמכות התובעת עליהם, לבין הנזק שנגרם לה בעקבות אי קיום פסק הדין.