27. מן האמור עולה, כי אין כל ממש בטענת המערער לפיה הוא העיד מפורשות על מקום הימצאם של הכספים, והצדק עם בתי הדין המשמעתיים, כי המערער לא סיפק תשובה עניינית בנוגע לחשבון בו הופקדו הכספים. בנוסף, בהינתן, שבתי הדין המשמעתיים חזרו והבהירו למערער במהלך עדותו, כי הסבריו אינם מניחים את הדעת וכי עליו להציג מסמך כלשהו היכן הופקדו הכספים, ברור, כי אין גם כל יסוד לטענתו לפיה "לתומו חשב" שהנושא אינו מצריך בירור נוסף ו"לכן לא המציא (הגם כי בפועל נמצאו רק לאחרונה) עובר להכרעת הדין את התדפיסים הבנקאיים" (בסעיף 223 להודעת הערעור). יצוין, כי המערער טען בהקשר זה, כי "בדיון עצמו" הוצג בפני בית הדין המחוזי תצהירו של הלקוח בבית המשפט המחוזי, הכולל באחד מנספחיו (נספח ט"ז) "תדפיס מפורש של הפיקדון" בסך 14,945 דולר "המדבר בעד עצמו" (בסעיפים 202-207 בע' 25 להודעת הערעור). ואולם, עיון בפרוטוקול מלמד, כי במהלך עדותו המערער כלל לא הפנה לאותו נספח ט"ז וגם לא הגיש את תצהיר העדות הראשית של הלקוח, אלא אך טען באופן חוזר ונשנה, כי הוא העביר את כל המסמכים הנוגעים ללקוח לעורכי דינו החדשים. ואפנה לדברי חב"ד יקר במהלך הדיון, כי "אני מזכיר לך בפעם ה-100 שהתצהיר עדות ראשית נמצא פה על השולחן ולא הוגש לנו, בפעם ה-100 אני מזכיר לך את זה" (בע' 82 ש' 16-18 לפרוטוקול מיום 2.4.14).
28. בהמשך לכך, לא מצאתי פגם בהחלטתו של בית הדין המחוזי לדחות את בקשתו של המערער – שהוגשה לאחר מתן הכרעת הדין (ובטרם גזר הדין) – לצירוף תדפיסי חשבון בנק שאיתר בארכיב משרדו לאחר הכרעת הדין, ואשר מלמדים, לשיטתו, שכספיו של הלקוח היו בחשבון פיקדונות במשך כל השנים מבלי ש"נגע" בהם (בסעיף 27 להודעת הערעור). המערער
--- סוף עמוד 12 ---
טען, כי בהחלטתם זו לא העניקו בתי הדין המשמעתיים די משקל לזמן שחלף ממועד הנתק בינו לבין הלקוח (בשנת 2000) ועד למועד הגשת הקובלנה (בשנת 2012), אשר גרם לו לקושי אובייקטיבי באיתור האסמכתאות הבנקאיות בארכיב משרדו, אולם, שותף אני לעמדתם של בתי הדין המשמעתיים, כי בהינתן, שהמערער השיב ללקוח את הכספים רק לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון, בשנת 2011 (דהיינו, המערער המשיך להחזיק בכספים לאורך כל השנים), הרי שלא הייתה כל מניעה מצד המערער לפנות לבנק ממנו השיב את הכספים ללקוח (לדבריו, בנק לאומי) ולקבל מסמך בנקאי המוכיח, כי הכספים שולמו ללקוח מחשבון פיקדונות או נאמנות, ולא מחשבונו הפרטי. ניתן לראות, כי חברי בית הדין המחוזי הסבירו זאת למערער מספר פעמים, וכך, ציינה חב"ד עו"ד רובין בפני המערער, "מאיפה אני יודעת ששילמת לו [ללקוח] את זה מכספי פיקדון שהיו ולא מכספים שלך?" (בע' 92 ש' 5-10), וחב"ד עו"ד יקר הוסיף, כי "אפשר ללכת לבנק שהיו כספי הפיקדון ב- 2011 ולהביא לנו אסמכתא ולהראות שהכסף הזה היה מופקד בחשבון נאמנות או חשבון פיקדונות" (בע' 93 ש' 2-5 לפרוטוקול מיום 2.4.14). מטעם זה, בצדק גם קבעו בתי הדין המשמעתיים, כי הנימוק לפיו בשנת 2000 העביר המערער לעורכי הדין החדשים של הלקוח את כל המסמכים הנוגעים ללקוח ובכלל זה את המסמכים הנוגעים לחשבונות הבנק, אינו יכול לסייע לו ו"לפטור" אותו מלהציג מסמך היכן הופקדו הכספים.