29. אוסיף, כי ודאי, שלא הייתה כל מניעה מצד המערער להגיש במהלך עדותו או לאחריה את תצהיר עדותו הראשית של הלקוח ובכלל זה את אותו נספח ט"ז, אשר לטענתו שלו הינו "תדפיס מפורש של הפיקדון", ה"מדבר בעד עצמו". ברם, גם מכך נמנע המערער עד לאחר מתן הכרעת הדין, ונראה, כי לא בכדי. שכן, עיון בנספח ט"ז אינו מלמד כלל, שמדובר ב"ראיות מזכות חד משמעיות" (בסעיף 27 ע' 7 להודעת הערעור), והנכון הוא, כדברי ב"כ ועדת האתיקה, כי "יש שם חשבון פיקדון של 15 אלף דולר שלא ברור של מי הוא ומה הוא", ואין כל פירוט של "סוג הפיקדון, מאיזה חשבון הופקד, מה החשבון אליו זוכה, אין לזה שום זכר" (בע' 5 ש' 15-20 לפרוטוקול). בנוסף, יש לשים לב, כי המסמך הינו משנת 2000, כך שאין בו להעיד, שהמערער "לא נגע" בכספים במהלך 11 השנים עד להשבתם ללקוח. ואפנה לדבריו של הלקוח בתצהירו לבית המשפט המחוזי, כי "נספח ט"ז הנ"ל הינו המסמך הבנקאי היחידי שקיבלתי מן הנתבע מאז חודש 10/00 ועד היום [13.3.08]" בנוגע לכספיו המוחזקים בנאמנות אצל המערער (בסעיפים 35-37 לתצהיר), כמו גם לעובדה, שלבקשה ששלח המערער לבנק הבינלאומי ביום 6.7.14 לאיתור "הפיקדון הדולרי ע"ס כ- 15,000$ (דולר אמריקאי) לרבות מועד פתיחתו ומועד פרעונו", הוא צירף את אותו תדפיס משנת 2000 (נספח ט"ז) ולא צירף כל מסמך ממועד מאוחר יותר.
יצוין, כי לא נעלמה ממני תשובתו של הבנק מיום 28.7.14, כי לא עלה בידי הבנק לאתר מסמכים הקשורים לפיקדון, שכן חלפו 7 שנים וישנה התיישנות על המסמכים, ואולם, כפי
--- סוף עמוד 13 ---
שציין בית הדין המחוזי בפני המערער, המסמך הרלבנטי שהיה עליו להציג, הוא מסמך מהבנק בו הוחזקו הכספים עד להשבתם ללקוח בשנת 2011 (כזכור, המערער טען, כי בשנת 2007 הוא העביר את הכספים מהפיקדון בבנק הבינלאומי לפיקדון בבנק לאומי). בהקשר זה, יצוין, כי אמנם, אחד מהמסמכים שביקש המערער להגיש לאחר מתן הכרעת הדין, הוא תדפיס של חשבון בבנק לאומי, אך עיון בו מעלה, כי מדובר בדף תנועות חשבון משנת 2010, שאין בו כל אינדיקציה לכך שכספיו של הלקוח הופקדו באותו חשבון או נתונים אחרים הקושרים את החשבון ללקוח (כגון מועד פתיחת הפיקדון ומועד פירעונו). כן אין להתעלם מן העובדה, שהמערער בחר שלא להעיד את עורך הדין לו העביר את מסמכיו של הלקוח (ר' בהמשך, בפסקה 34 לפסק הדין).
30. מן האמור עולה, כי אין במסמכים אותם ביקש המערער להגיש לאחר הכרעת הדין כדי להוכיח, כדברי בית הדין המחוזי, "שיש חשבון פיקדון באיזשהו בנק במדינת ישראל שכתוב נאמנות מאיר פלד" (בע' 93 ש' 22-24). המערער טען בעניין זה, כי ועדת האתיקה היא שהייתה צריכה להוכיח שהמערער הפקיד את כספי הפיקדון בחשבונו הפרטי – ולא ההיפך. ברם, בנסיבות שלפנינו, בהן נמנע המערער מהצגת ראיה המעידה שהכספים הופקדו עד לשנת 2011 בחשבון נאמנות נפרד או בחשבון פיקדונות כללי – חרף היותה "ראיית זהב" ולמרות שיכול היה להציגה בנקל – אני מוצא טעם רב בקביעתם של בית הדין המשמעתיים, כי יש לכך "משמעות מרחיקת לכת", אשר "מובילה למסקנה אחת ויחידה והיא שהנאשם שלח ידו בכספי הפיקדון" (בפסקאות 82 ו-92 להכרעת הדין). הלכה ידועה היא, כי "אם נמנע בעל דין מהצגת ראיה רלבנטית שבהישג ידו, ללא הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה היתה פועלת כנגדו" (ע"פ 3873/08 אטיאס נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] ניתן ביום 6.9.10, בפסקה 122), וכפי שציין י' קדמי בספרו על הראיות – הדין בראי הפסיקה, חלק רביעי, התש"ע-2009, "ככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה" (שם, בע' 1,889). כך הוא במקרה דנן, בו נמנע המערער מלהציג אסמכתה בדבר החשבון בו הוחזקו הכספים – למרות שחברי בית הדין חזרו וציינו בפניו את חשיבותו של מסמך כאמור, ואף הפצירו בו להגישו, תוך שהם מציעים לו גם כיצד לפעול בנידון: "אפשר ללכת לבנק שהיו כספי הפיקדון ב- 2011 ולהביא לנו אסמכתא" (בע' 93 ש' 2-5 לפרוטוקול מיום 2.4.14).