31. במצב דברים זה, מסכים אני עם קביעתו של בית הדין המחוזי, כי התחמקותו של המערער מלספק תשובה ספציפית בדבר מקום הפקדת הכספים יחד עם הימנעותו מלהציג ראיה מבנק לאומי שהכספים הופקדו בחשבון נאמנות נפרד או בחשבון פיקדונות כללי, "מדברים בעד עצמם" (בפסקה 86 להכרעת הדין של בית הדין המחוזי). יתר על כן, כדברי בית הדין הארצי, "מדובר בראיות שנמצאות תחת ידו ובשליטתו המוחלטת של המערער, וכל עוד לא טרח המערער להזמין דפי חשבון אלה ולהציגם, פועלת כנגדו החזקה כי תוכנם
--- סוף עמוד 14 ---
של דפים אלה לא רק שאינו תומך בגרסתו אלא עומד לו לרועץ", וניתן לקבוע, כי "הכספים הופקדו מלכתחילה בחשבונו הפרטי של המערער וכי זה עשה בהם כבתוך שלו" (ההדגשה במקור) (בפסקה 10 ע' 7 לפסק דינו של בית הדין הארצי).
32. בהמשך לכך, מקובלים עלי דבריו של בית הדין הארצי, כי יש בתשובה לשאלה "היכן הוחזקו כספי הלקוח משך כל אותה תקופה", כדי "ללמד על הלך-רוחו של עורך הדין ועל כוונותיו" (בע' 7 לפסק הדין). כלומר, הימנעותו של המערער מלהציג אסמכתה בדבר הפקדת הכספים בחשבון נאמנות או בחשבון פיקדונות כללי כמתחייב על פי דין (כלל 39 לכללי האתיקה) – בשילוב עם אי הגשת תביעה נגד הלקוח כמתחייב לפי סעיף 88 לחוק והעובדה שהמערער כלל לא ידע לומר מהו סכום החוב שלטענתו מגיע לו מהלקוח ו"ניסיונות חוזרים ונשנים לחלץ" זאת ממנו לא צלחו (בפסקאות 11 ו-87 להכרעת הדין) – עונה לא רק על היסוד הפיסי שבעבירה של שליחת יד בכספי פיקדון, אלא גם מבססת את היסוד הנפשי של כוונה הנדרש בעבירה.
כאן המקום לציין, כי ב"כ המערער ביקש ללמוד על "העדר כוונת מרמה מצד המערער" מהימנעותו של הלקוח מלפעול נגד המערער במשך קרוב לשבע שנים, אך ודאי, שאין בהתנהלותו של הלקוח כדי להצביע על היסוד הנפשי של המערער, וזאת גם אם הייתה מתקבלת טענת המערער לפיה הלקוח "לא הרגיש מרומה ע"י המערער" (ר' בס' 166-171 להודעת הערעור).
33. טענה מרכזית נוספת שעמדה במוקד הערעור שהגיש המערער כנגד הרשעתו, הייתה, כי בתי הדין המשמעתיים שגו בכך שדחו את טענתו לפיה פסק דינו של בית המשפט העליון הקים "מחסום מפני הגשת הקובלנה כפי שהוגשה כנגדו וכפי שנוסחה" (בסעיף 119 ע' 18 להודעת הערעור). ברם, מקובלת עליי קביעתם של בתי הדין המשמעתיים, כי פסק דינו של בית המשפט העליון אך מונע מהמערער ומהלקוח להגיש תביעה האחד כלפי משנהו והוא אינו מעניק למערער חסינות מפני הדין המשמעתי החל עליו מכוח היותו עורך דין. כך עולה במפורש מפסק הדין של בית המשפט העליון, בו נקבע, כי תשלום הסכום שנפסק "יהווה סילוק סופי ומוחלט של כל הסכסוכים בין הצדדים ולא תהיינה למי מביניהם כל טענה או תביעה כלפי משנהו בקשר לשירותי עריכת הדין כאמור לעיל" (ההדגשות שלי – א' כ'). בהקשר זה, אחזור ואזכיר, כי ועדת האתיקה כלל לא הייתה צד בהליך האזרחי בבית המשפט המחוזי בתל אביב ובבית המשפט העליון, וכי הלקוח לא הגיש תלונה לוועדת האתיקה אלא הקובלנה הוגשה לאחר שהנהלת בתי המשפט העבירה לוועדת האתיקה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. מכאן גם, שלא מצאתי לקבל את טענת המערער לפיה עדותו של הלקוח במסגרת ההליך המשמעתי "הינה בחינת פעולה משפטית אסורה", המהווה הפרה של פסק הדין של בית המשפט העליון (בסעיפים 46-48 להודעת הערעור).