--- סוף עמוד 16 ---
המשפט העליון לפיה הוא מקבל את טענותיו של מר פלד [הלקוח] בדבר זכותו לקבל לידיו את יתרת הכספים המוחזקים בידיו הנאמנות של הנאשם [המערער]" (בפסקה 30 להכרעת הדין). המערער טען בעניין זה, כי ההיפך הוא הנכון, שכן גובה החוב נשוא פסק הדין בבית המשפט המחוזי הגיע בהוצאה לפועל לסכום של למעלה מ- 200,000 ₪, ומכאן, שבית המשפט העליון קיבל את "עצם זכות הקיזוז שעמדה למערער כל השנים" (בסעיף 183 להודעת הערעור). ואולם, כפי שהיטיב בית הדין הארצי להסביר, הסכום של 110,000 ₪ שפסק בית המשפט העליון "מבטא למעשה את קרן מלוא סכום יתרת הפיקדון כפי שזו נפסקה על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו (ללא הוצאות ורכיבים נוספים שנוספו אליה במסגרת תיק ההוצל"פ)" (ההדגשה שלי – א' כ') (בפסקה 4.8 ע' 3 לפסק הדין הארצי). לפיכך, אין כל בסיס לטענה, כי בית המשפט העליון קיבל את טענתו של המערער לפיה הייתה לו "זכות מוצקה לקבלת כספים וזכות קיזוז מפורטת ביותר" (בסעיף 135 ע' 20 להודעת הערעור).
37. אוסיף ואבהיר בהקשר זה, כי לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית הדין המחוזי לפיה הסכמי שכר הטרחה, ייפויי הכוח עליהם חתם הלקוח והמכתבים ששלח המערער ללקוח בדבר שכר הטרחה המגיע לו, אינם מקימים למערער זכות קיזוז (ר' בפסקאות 73-75 להכרעת הדין). כידוע, חוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה שללו מעורך הדין את האפשרות לקזז את שכר טרחתו מכספי לקוחו על פי זכות הקיזוז הכללית שבסעיף 53(א) לחוק החוזים (הדורשת אך הודעה לצד השני), וקבעו במקומה מנגנון ספציפי לעורכי דין, אשר הינו מחמיר יותר לנוכח מערכת היחסים המיוחדת שבין עורך דין ללקוחו: כלל 40 העניק לעורך הדין את האפשרות לנכות סכום שמגיע לו מהלקוח מכספים שקיבל עבור הלקוח, אך הגביל זאת לסיטואציה בה ישנו הסכם מפורש לכך בין השניים (זכות ניכוי "הסכמית"). בנוסף, סעיף 88 לחוק העניק לעורך הדין אפשרות לעכב כספים (כמו גם נכסים ומסמכים) של הלקוח על מנת להבטיח את תשלום שכר טרחתו, אך התנה את העיכוב בהגשת תביעה נגד הלקוח תוך שלושה חודשים מיום שהלקוח דרש ממנו בכתב את הדבר שעוכב (בסעיף 88). בהינתן האמור, הצדק עם בתי הדין המשמעתיים, כי בהעדר קביעה "ברורה ומפורשת" בהסכמי שכר הטרחה וייפויי הכוח – לא קמה למערער זכות קיזוז.
38. אשר על כן, איני רואה הצדקה להתערב בקביעותיהם של בתי הדין המשמעתיים – ואני מותיר את הרשעתו של המערער על כנה.