9. בעניין זה, קיבל בית הדין המחוזי את גרסתו של הלקוח, לפיה הוא כתב מכתבים למערער בדרישה לשחרור כספיו וכי הוא אף נאלץ לקחת משכנתה על מנת לשלם את התמורה לבעלי החנות, לאחר שהמערער סרב להעביר לידיו את הכספים שהוחזקו בנאמנות והיו מיועדים למטרה זו. בית הדין המחוזי ציין, כי "ניכר היה בנאשם כי עובדות אלו מוכרות לו היטב והוא אינו מופתע לשמוע אותן" (בפסקה 48 להכרעת הדין) וכן מצא אישוש נוסף לדרישה בכתב מצדו של הלקוח בפסקה 5 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בה צוינה חלופת מכתבים בין המערער ללקוח, ובכלל זה, מכתב של המערער ללקוח מיום 12.3.00, בו הבהיר שיעביר ללקוח את כספי הפיקדון עד ליום 1.7.00 ובתנאי שמתוכם יקוזזו שכ"ט והוצאות המגיעים לו. בית הדין המחוזי הצר על כך שוועדת האתיקה לא הציגה את המכתבים האמורים בפניו, אך קבע, כי אין במחדל זה כדי לשלול את העובדה שההתכתבות בין הלקוח למערער אכן התרחשה. כן ציין בית הדין המחוזי, שבמהלך החקירה הנגדית של
--- סוף עמוד 5 ---
הלקוח, ציין המערער באחת משאלותיו, כי הוא היה מודע לדרישתו של הלקוח להשבת הפיקדון (בע' 58 ש' 8-13 לפרוטוקול מיום 13.10.13).
10. על יסוד קביעותיו העובדתיות אלה, מצא בית הדין המחוזי, כי המערער לא פעל בהתאם להוראות סעיף 88 לחוק: לא היה די בשליחת מכתב דרישה ללקוח לתשלום שכר הטרחה, אלא היה על הנאשם להגיש תביעה כספית כנגד הלקוח להשבת סכומים אלו בתוך שלושה חודשים מהמועד שבו דרש הלקוח בכתב את השבת הכספים לידיו (בשנת 2000). בנוסף, בהינתן שהכספים האמורים היו מיועדים להבטחת תשלומים המגיעים לצד שלישי (היורשים מהם רכש את החנות), המערער לא היה רשאי מלכתחילה לעכבם בגין חוב שכר טרחה שכביכול לא שולם, שכן סעיף 88 לחוק קובע, כי לא ניתן לעכב כספי פיקדון שעורך הדין נאמן עליהם שלא בעבור לקוחו בלבד (בפסקאות 60 ו-88 להכרעת הדין).
11. בית הדין המחוזי הוסיף, כי לאחר שהוכח, שהלקוח פנה בכתב למערער בשנת 2000 בדרישה להשבת הכספים, אין גם רלבנטיות לעובדה, שהלקוח המתין 7 שנים מהמועד בו הודיע לו המערער על כוונתו לעכב בידיו את כספי הפיקדון (ביום 1.6.00) ועד למועד בו הגיש הלקוח תביעה להשבת כספי הפיקדון (ביום 31.5.07). שכן, "מר פלד, כנהנה, אינו מחויב לבצע פעולה כלשהי על מנת לשמר את זכותו כנהנה בכספים שהפקיד בידיו הנאמנות של הנאשם", אלא היה זה מחובתו של המערער לפעול בדרך של הגשת תביעה לבית המשפט כנגד הלקוח (בפסקה 53 להכרעת הדין). בהמשך לכך, דחה בית הדין המחוזי את טענת המערער, כי ייפויי הכוח והסכמי שכר הטרחה עליהם חתם הלקוח מקימים למערער זכות קיזוז, וקבע, כי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין שולל את זכות הקיזוז שיכולה לקום לעורך דין מכוח הסכמים או מכוח הדין הכללי. מכל מקום, גם לגופו של עניין, סבר בית הדין המחוזי שהסכמי שכר הטרחה וייפויי הכוח עליהם חתם הלקוח, אינם מקימים למערער זכות קיזוז, שכן זכות קיזוז הנסמכת על מסמך חייבת להיות ברורה ומפורשת ולא כך הוא במקרה דנן, בו מדובר בייפוי כוח כללי בנוסח גורף (בפסקאות 73-75 להכרעת הדין).