16. ראשית, דחה בית הדין הארצי את הטענה לפיה פסק הדין של בית המשפט העליון סיים את הפרשה כולה, כך שוועדת האתיקה הייתה מנועה מלנקוט כנגד המערער בהליך משמעתי. בעניין זה, קיבל בית הדין הארצי את קביעותיו של בית הדין המחוזי וחידד, כי אין כל קשר או זיקה בין ההליך בבית המשפט העליון, שדן בהיבטיו האזרחיים של הסכסוך, לבין ההליך המשמעתי נשוא הקובלנה, שעניינו בפן המשמעתי של מעשי המערער. בית הדין
--- סוף עמוד 7 ---
הארצי הוסיף, כי הלקוח כלל לא הגיש תלונה נגד המערער והייתה זו הנהלת בתי המשפט שהעבירה לוועדת האתיקה, מיוזמתה, את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וכי לוועדת האתיקה "הפררוגטיבה המלאה להחליט בדבר העמדתו של עורך דין לדין בשל עבירת משמעת, ואין בידי הצדדים לסכסוך לכבול את ידיה או את שיקול דעתה" (בפסקה 8 ע' 4 לפסק הדין). בנוסף, הדגיש, כי המערער היה מודע עובר לדיון בבית המשפט העליון, שהמשיבה "מגלה עניין" בפרטי הסכסוך בינו לבין הלקוח, ומכאן – ובמיוחד משום שהמערער הינו עורך דין וגם היה מיוצג בהליך הערעור בבית המשפט העליון – היה עליו לכלול בהסכם הפשרה הדיוני בבית המשפט העליון הוראה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל יחד עם כל קביעותיו העובדתיות, ומשלא עשה כן, הוא מושתק מלטעון שזו הייתה כוונת הצדדים. בית הדין הארצי הוסיף, כי גם אם היה נקבע כך בהסכם הפשרה, לא היה באמור להועיל למערער, שכן בית הדין המחוזי ביסס את הכרעת דינו על ראיות שהוכחו בפניו ולא הסתפק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
17. שנית, דחה בית הדין הארצי את הטענה לפיה נגרם למערער נזק ראייתי בכך שהקובלנה הוגשה כ-12 שנים לאחר פרוץ הסכסוך בינו לבין הלקוח. בעניין זה, ציין בית הדין הארצי, כי נאמן חייב לשמור בחזקתו כל מסמך שהוא רלבנטי ליחסי הנאמנות ולפעולותיו כנאמן (במיוחד דפי חשבון בנק), וזאת ללא הגבלת זמן. ודאי, שהמערער היה חייב לשמור בידיו כל מסמך רלבנטי משעה שהלקוח דרש שיוחזרו לו כספי הפיקדון, כבר בשנת 2000. מכל מקום, ציין בית הדין הארצי, כי ניתן לשחזר דפי חשבון בנק. חב"ד עו"ד רומנוב הוסיף, כי "טוב עשתה" ועדת האתיקה בכך שהמתינה עד לסיום ההליך בבית המשפט העליון לצורך הגשת הקובלנה וכן לא מצא בפרק הזמן שחלף ממועד מתן פסק דינו של בית המשפט העליון (בחודש פברואר 2011) ועד להגשת הקובלנה (באוקטובר 2012) משום שיהוי בלתי סביר או חריג מצידה של ועדת האתיקה. אב"ד עו"ד תובל וחב"ד עו"ד טמיר, לעומתו, הביעו דעתם בעניין זה, כי היה על ועדת האתיקה להגיש את הקובלנה לאחר שהועבר אליה פסק הדין של בית המשפט המחוזי ולא להמתין עד לסיום הליכי הערעור בבית המשפט העליון (בציינם גם, שהקובלנה הוגשה כשנה ושמונה חודשים לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט העליון). בצד האמור, הבהירו, כי יש באמור להשפיע על העונש בלבד ולא להוביל לקביעה, כי נגרם למערער נזק ראייתי.